חתונה אחרת

חתונמי עונה 7 התרסקה. רשמית. ובסוף השבוע הקרוב תתחיל שוב עונת החתונות של החיים עצמם. אני נכנס לכוננות. עד איפה יגררו אותי הפעם? לחגוג בטבע עם זוג צעירים חייכנים שרוצים “חתונה אחרת”. בלי אולם, בלי רב, בלי גלוטן — אבל עם הרבה אופטימיות, אהבה וקייטרינג חברתי, ידידותי לאוזון.

בלב אני מתגעגע לבית המהנדס, לאולמי דליה, לבית סוקולוב. חתונות של פעם. עניבה לצוואר, סיפולוקס כמתנה, ואולי גם בקבוקון שיבאס ריגל מהשכנים העשירים. בורקס, רבע עוף וליקר בננות — כך חגגו בעיר הזו בשנות השמונים. לא היו שם עציצים ממותגים או פוטו־בוטים, רק חופה, חיבוק, והורים עם דמעות בעיניים.

היום? נסו למצוא אולם סביר בתל אביב. אם אתם לא בעניין של חתונה בגג משרדים עם נוף למזגנים או באולם מרווח באבו דאבי — תתכוננו למחירים של קילו ענבים בעונה מוקדמת. בגלל מחירי הקרקע, האירועים זולגים לפרדסים שבין גדרה לחדרה. לאולמות עם רישיון זמני, שמקווים שמישהו מהרשויות יתעלף מהחצילים בטחינה ויאשר סופית.

לאחרונה הוזמנו לאירוע בלב הטבע, בתוך מטע פקאנים ליד כביש 6. הווייז לא בדיוק שיתף פעולה, חצי מהאורחים נתקעו מול שער ברזל נעול. השאר מצאו את עצמם מחנים בין עץ לזחל טרקטור. סבתא חיה הגיעה עם כיסא גלגלים ממונע, מטפלת אישית וסבלנות של גיבורת ישראל.

הזוג הצעיר אולי רצה להקל על ההורים, אבל מה שלא סיפרו להם זה שחתונה בטבע עולה פי שניים. כל כבל, שקע, רמקול ועציץ — במחיר משאית. בסוף היה גורמה, די.ג’יי קצבי, ו־40 מעלות בצל. אבל אני שואל: באמת צריך את כל זה?

בדרך חזרה, כשהתברברתי בין שדות השרון, הבנתי משהו פשוט: חתונה זה לא חובה. אפשר לשלוח זר, לצלצל, לברך. לא חייבים לחצות את הארץ בשביל רבע עוף מודרני ושתייה קלה עם טוויסט של ארק ונענע.

כלה וחתן נוסח 1952 בתל אביב של שנות הצנע והרומנטיקה. אולי בתקופה של בן גוריון לא היו מספיק ביצים למזנון לאורחים, אבל אז היה לנו רוה"מ "עם ביצים" ורעיה שהצטיינה בעיקר בהכנת ארוחת הבוקר לדויד היקר. אגב, המצולמים בתמונה ( הורי היקרים) כבר לא איתנו.