משביתים את הגלים

בגיל חמש, כל בוקר, ברבע לשש בבוקר, אבא שלי היה לוקח אותי עם חגורת מצופי קלקר לבנים ללמוד לשחות בבריכת גורדון.

מים קרים, שמים מעוננים, והרבה שחייני שחרית ממלמלים לנו ברכת בוקר טוב.

אבא היה מ"הקבועים" של גורדון. חבר פרלמנט הבוקר. גבר שרירי, נטול שומנים, שעה חתירה כל בוקר עם בגד ים ספידו חתיכי. איש עסקים מנחלת בנימין, ששוחה רק בסגנון חתירה, עם כובע שחיה ואטמי אוזניים. מודל חיקוי מושלם, למי שבסוף שוחה בצהרים, בסגנון מעורב ובלתי מוגדר, שמברך הגומל על שלא טבעתי בסוף כל ביקור בבריכה. אולי בגלל זה בחרתי בבת זוג שחיינית, מצילה מוסמכת במלונות יוקרה, שעד היום נראית מצויין בבגד ים.

חופי תל אביב. מטקות, ארטיק "אני הולך!", חול ומדוזות. עכשיו גם שביתת מצילים.

אל תשכחו למרוח קרם הגנה!

שוב זה קורה. הקיץ מגיע, החום עולה, והמצילים – שובתים. כמו המורים, אלא שכשהמצילים תולים את בגד הים – כולנו בסכנת טביעה. כי מה יותר תל אביבי בעונת הרחצה, מאשר לגלות שחוף מציצים נטוש. חוף ירושלים למשתזפות בלבד.  ובחוף גורדון רק הד ה"טינג טונג" נשמע ממטקות מסיבי פחמן חדשני המשכלל את התחביב האהוב עלי לעוד ענף אולימפי. חלום שאו טו טו גם זה יגיע לאולימפיאדה, ויאפשר לנו לזכות במדליית זהב נוספת בנוסף לענף הג'ודו.

העירייה, כהרגלה, הודיעה לתושבים בפורמט ידידותי: "שיבושים בתחנות ההצלה". שיבושים. לא שביתה, לא מחאה, לא 'אין מציל במגדל'. שיבוש, כמו שיבוש קל ברכבת, או נפילת מתח רגעית ב-Wi-Fi. , רק שכאן השיבוש עלול להסתיים בטביעה.

אבל עזבו – זו הרי לא הפעם הראשונה. אנחנו כבר דור שלישי לגלי שביתות החופים. היו שביתות במפגן גופיות בשנות השבעים, שביתות עם קרם שיזוף בשנות התשעים, ועכשיו – שביתות עם אפליקציית 'חוף בטוח' שאין בה מציל, רק דיווחים על מזג אוויר וצריבה של מדוזות.

והאמת? לא הרבה השתנה. אני זוכר את החופים של תל אביב עוד לפני שבנו את שוברי הגלים. כשהגלים הגיעו עד הטיילת, והחול היה בלי סימונים, בלי גדרות, בלי חוקים. היינו יורדים עם מגבת, שמן שיזוף (ולא קרם הגנה!)  ומנגבים את הרגליים מפיסות זפת שהיה נפלט מאוניות בלב יום - במתקן מדיף ריח נפט שהוצב ביציאה מהחוף עלך ידי העירייה..

כתיכוניסט בעירוני א', הרבה לפני שהיה לבית ספר לאמנות, ימי חמישי היו קודש להברזה אל חוף מציצים. בימים שאורי זוהר ואריק איינשטיין הסתובבו שם כמו מלכים בלי כתר, מצלמים את 'מציצים' ו'המציל', עם כל החבר'ה משבלול. בפינה, תמיד חיכה לנו הקיוסק של שמחה עם קרטיב לימון בעשר אגורות. ובלב כל זה  גם אלטמן הקטן, שנולד בדיוק בשישי לשישי (כמוני לגמרי), ומלתחות החוף עם המציצים הקבועים.

למרות השנים, התחביב האהוב עליי נשאר זהה: משחק מטקות על החול. בימים טובים – כשכתף שמאל לא זועקת ובן הדוד שלי מצליח לגרור אותי מהמקלדת – אני עוד עושה סיבוב בחוף הצוק, מחזיק רקטה ביד, כדור פינג-פונג שחוק קפיצי עם שתי נקודות צהובות, ומרגיש בן עשרים וחצי.

המצילים, מה לעשות, צודקים. אם יש מישהו שראוי לתוספת שכר, אלו האנשים שמצילים חיים בזמן שאנחנו מתענגים מקרטיב על מזרן ים. הם הגיבורים השקטים של החוף. רק חבל שצריך שביתה כדי שישמעו אותם, או חס וחלילה אסון טביעה  –כדי שנבין כמה הם חסרים. אגב, כמו בחוק הגיוס  - השביתה הזאת לא תחול על החוף לדתיים. למה למצילים לריב עם בעלי המאה, או בעלי המיליארדים?

לפני שאתם נכנסים למים – תעיפו מבט למגדל המציל. אם אין שם אף אחד, אולי זה לא הזמן. אולי פשוט תורידו נעליים, תתיישבו מתחת לשמשיה, ותהנו מריח החופש והגלים, כי זה ממש לא מובן מאליו. ככה, כמו פעם, לפני שהתעוררנו למזרח תיכון חדש עם מציל-על.

מגמה ראלית, עירוני א', מחזור 71' בחוף מציצים. רגע לפני הבגרויות, לפני הגיוס, לפני שאיבדנו את התמימות.