סבא שלי נפטר שנתיים לפני שנולדתי. הסבא הבורגני, החייט, היפה, המחויט, המסודר, שמעולם לא ראה אותי, אבל הוא היה נוכח בחיי כל יום.
אני נקרא על שמו, ולמרות ששם המשפחה הגלותי, היפשר, עוברת ברוח התקופה לאבידר, רוחו של שלמה היפשר מרחפת לה בשמי תל אביב, מעלי, מכוונת אותי בדרכים ובהחלטות, גם אם לא נפגשנו מעולם.
סבא שלמה, ילד שנולד ברומן לא מתוכנן בין אביו לקרובת משפחה של אמו, שהוריו נפרדו כשהיה תינוק, בחור צעיר שעשה עליה עצמאית בשנות העשרים של המאה הקודמת מצ'נסטוחובה הפולנית לחדר דל בנווה צדק, כשבכיסיו רק חוט ומחט וניסיון מקצועי כשוליית חייט אותו רכש כשעבר בפראג בדרכו לארץ ישראל.
עם החוט והמחט טווה לו בתים, נכסים, מטבעות זהב שנשמרו בתוך הרגלים החלולות של שולחן האוכל המשפחתי הגדול, הקים משפחה וארבעה ילדים מוכשרים שהיו הדודים שלי בהמשך השושלת המפוארת.
היפשר, פירמה מוכרת בעולם האופנה התל אביבי, אמן חליפות לגברים. בעצמו נהג להגיע לחנות בנחלת בנימין 29 מחויט ומעונב, עם סרט מדידה לצווארו, לוקח מידות מנכבדי תל אביב הקטנה. מראש העיר דיזנגוף ועד פקידי הבנק הבכירים בסיטי של עשירי אחוזת בית. כולם אהבו להתגנדר אצלו. את בד הצמר האנגלי קנו בחנות של דיניץ, אבא של שמחה, הנמצאת ממש ממול, בפינת גרוזנברג על הנחלה.
בגלל המשבר הכלכלי העולמי, וגם כי לא ממש רצה שהבית שלו יהפוך למחנה פליטים, סידר כי קרובי המשפחה של אשתו שחיפשו תמיכה אחרי שנמלטו מפולין, תמך בהם חד פעמית עם כרטיס הפלגה חד צדדי לאוסטרליה. הכי רחוק, הכי בטוח שלא יחזרו משם, מארץ האפשרויות הזמינות הבלתי נגמרות ליהודים נמרצים וחכמים. ברור. כולם מהשבט שלי...
סבא שלמה לא כתב הרבה. אבא שלי לא דיבר הרבה. עם הדודות שלי לא ממש היו לי ערבי נוסטלגיה. גדלתי כשלומיק השתקן וכולם סביבי הבינו שהילד אוהב לקרוא ספרים והניחו לי. רק שלימים הבנתי שיש אצלי חור שחור בהיסטוגרפיה המשפחתית. הסבאות שלי בזיכרון הייתה חד צדדי לחלוטין, עם הצד הסוציאליסטי החיפאי, שבט גולוד-רובינוביץ, שבזכות אמי תועד בספריה עד לרמת מתכון הקלופס בשר של סבתי, אסתר הגדולה. אבל זה סיפור נפרד.
למזלי מצאתי באתרי עצי משפחת היפשר קבוצה מלוכדת של זקני שבט, קרובים רחוקים, חדים וצלולים, המעורים היטב ברזי המשפחה. חלקם באוסטרליה, השאר בארץ. שנת הקורונה הציפה מירכתי זיכרונם סיפורים שמעולם לא שמעתי. אז חזרתי שוב למוד הילד השתקן, האזנתי ורשמתי, כי בטוח שהם לא יחיו לנצח. בימי הקורונה, השבט שלי מתחמם לאש הזיכרונות בכיף. לפחות עד שיהיה כתוב על מסך הוטסאפ שלי בקבוצת שבט היפשר
THE END
ברור. למזלי הוא הגיע לצפון תל אביב ולא נשאר בחלם
אם בכלל, אז פלשתינה. בוודאי לא פלסטינה. אבל יהודי חלם חשב אהב או שנא, גר או עלה או ירד מארץ לארץ על ארץ ישראל.