חזל״ש בתל אביב

איפה הייתם כשהחטופים שוחררו מעזה? האם נשארתם ספונים בבית, מול הטלוויזיה ומחכים לראות את החיבוקים הראשונים, או התכרבלתם במיטה ועקבתם בנייד דרך שמועות ב"טלגרף" של מקורות חסויים המאשרים כי עוד מעט, לפני שטראמפ נוחת, כל החטופים ינחתו בשיבא?

אני "קיבלתי את פניהם" בבאלי. סוגר טיול מדהים במדינה מוסלמית ענקית, שכמעט סגרה איתנו הסכם ידידות, אך ברגע האחרון התביישה לצאת מהארון. הם העדיפו את ההצמדות הפסיבית לסכסוך בלתי פתיר בעליל, על פני הכנסת האורחים למטיילים הישראלים תאבי החיים והעינוגים.

התרמיל בבאלי, הראש בכיכר

זו דואליות ישראלית טיפוסית. לא משנה כמה רחוק אתה מתל-אביב. אתה יושב באוטובוס תיירים אי שם במרחק יממה של דילוגים טרמינליים מהבית, ושומע את המדריך מסביר על מקדש הינדי מרשים ביותר - והראש שלי נמצא בנקודת המפגש הקבועה שלי עם חברים בכיכר החטופים. מאחורי עמדת בקרת הסאונד, שם נהגנו לעמוד עם הדגל בכל מוצ"ש ולזעוק את שמות כל החטופים בקול גדול שנשמע כנראה עד לבית הלבן. עמדנו עם דמעות בעיניים, קהל של לוחמים, ממקימי המדינה ועד תיכוניסטים שבאו לעזור להילחם על עתידם - על הדמוקרטיה והחטופים.

האם הרע מאחורינו?

החטופים שבו הביתה. המגויסים מתחילים להשתחרר. מחירי הדירות יורדים ומדד יוקר המחיה מפתיע. היתכן כי הרע מאחורינו? האם זה נגמר, שואלים כולם? הנחזור להיות מה שהיינו, חביבי חופי יוון ותאילנד? האם דור ההייטקיסטים יחזור לקנות בניינים שלמים בהשקעה ממונפת, באמונה שהאקזיט מעבר לפינה? האם תל אביב תחזור אי פעם לימי הזוהר שלה כמטרופולין מפנק את יושביו, ולא ערמת פסולת בניין, מחסומי כבישים ושפע תירוצים למה אף פרויקט פיתוח לא הסתיים כפי שנכתב על השלט ביום הקידוח הראשון.

בשנתיים האחרונות לא הפסקתי להתפעל מהמסירות, הנדיבות והרצון הטוב של כולנו לעזור. מרוב אירועים ומלחמות קשה לזכור איך קלטנו את המפונים, איך תרמנו ללוחמים, איך בישלנו אוכל בייתי למגויסים, ותמיד אפשר היה לקרוא מודעה בפורום השכונתי, "מי נוסע מחר לצפון או לעוטף? דרוש שינוע של ארגזי אוכל, עוגות לשבת, תחתונים וגופיות".

מתכוננים למצב "המתן"

שנתיים של כאב שותק. של תעוקה מתמשכת שכולכם לבטח חשתם כמוני ולא הוסיפה לבריאות. התעוררות עם צליל נוגה במחשבה על אזרחים כמונו שנחטפו ממיטתם ב-06:29, ואף אחד לא מוכן לקחת על זה אחריות.

תקופה בה הבית שלנו בשלב מסוים הפך למחסן ציוד למפונים כאשר שאשתי, הצדקת, קלטה בדירות פנויות בשכונת "מעוז אביב" שנרתמו בנדיבות לסייע למשפחות המומות מהדרום. השכנה שלי שרון אימצה יחידת יהל"ם, ומעבר לאיסוף דברים מהשכנים, היא מקבלת מבית הקפה השכונתי את כל העוגות שלא נמכרו בסוף היום כמתנה ליהל"מנים שלה. נציג היחידה מגיע דרך קבע אלינו לחניון ויוצא משם עמוס בכל טוב מדי שבוע. פעילות שנמשכת עד עכשיו. ומה יהיה הלאה? אנחנו בינתיים בהפסקת אש רופפת. האם התל אביבים יכולים לעבור למצב "המתן" עם טוב הלב שלהם?

אחרי סיום הריחוף האופורי בפסטיבל השיבה הביתה, נחזור לדרוך על המדרכות העקומות של העיר. נחזור לקלל בפקקים. נשנא את מי שמוכר לנו כוס קפה הפוך בעשרים שקל וסלט עלי חסה במאה שקלים. נעקוף את התור, כי לנו יש רק שאלה. ואולי אולי בסוף העונה הפועל תל אביב תפתיע אותנו ותעשה דאבל ותזכה להוביל את הליגות בכדורסל ובכדורגל. אבל בשביל זה, צריך מאמן כמו טראמפ.