אהבה, גיל, וקליפות גרעינים בטיראנה
- אבי דר
- לפני 7 שעות
- זמן קריאה 3 דקות
ששון כבר בן 74, השייח' של החבורה שלנו. אין לו מתחרים בשמחת החיים, ובתיאבון הבלתי נגמר שלו לטרוף אותם. ממנו למדתי שלגיל באמת אין משמעות. אז נכון, הוותק שוחק לנו את האיברים, מבריח את הסידן, סותם פה ושם עורקים ובעיקר מרחיב את המותניים – אבל הוא גם מעניק לנו פרספקטיבה, הזדמנות שנייה לחיות כמו שצריך. עם התובנה הזאת ארזנו וקפצנו לאלבניה.
סופ״ש וולנטיין במדינה מוסלמית, שכנראה לא קיבלה את המזכר, והתאהבה בנו הישראלים בשנים האחרונות. ההתרשמות הראשונית: אלבניה בידינו. כמו שכבשנו בזמנו את קפריסין, אנטליה, הפלופונז, סלוניקי, ואם נלך רחוק יותר – גם את רפיח, כוחותינו עשו זאת שוב. העברית נשמעת פה היטב בכל פינה.
לצערי, גם קוד ההתנהגות הישראלי ה"מפורסם" עשה רילוקיישן לטיראנה. קחו לדוגמה את המלון רב-הכוכבים שבו התארחנו. בערב, במרכז הלובי המפואר, פגשנו את מיטב בנינו מפצחים גרעינים בקצב אש על כורסאות קטיפה בסגנון ונציאני. הבעלים של המלון – שף מקומי, חבר של המארח שלנו ואוהב ישראל מושבע – כמעט קיבל אירוע לבבי. הבנאדם בנה ארמון ונציאני בלב הבלקן, רק כדי שחבורה חסרת נימוס תפזר לו רסיסי בוטנים על הריהוט היוקרתי. לך תסביר.
אבל האלבנים עצמם? אנשים מקסימים. הדבר האחרון שיעלה בדעתם זה לעשות עלינו ג׳יהד (לפחות לא השבוע). זו מדינה שעברה טלטלה – יצאה מהארון של מרקסיזם קיצוני ישר לקפיטליזם טהור, תוך שמירה על ערכים חברתיים מעוררי קנאה. כמעט ואין פשיעה קטנה, והדת מופרדת לחלוטין מהמדינה. והכי חשוב: אלו אנשים שגאים מאוד בסבא וסבתא שלהם, שהגנו על הקהילה היהודית והצילו אותה בשואה. מדינה ענייה, עם ראש ממשלה שאוהב את ישראל.
זה הפך ליעד ישראלי מוביל כי זה השילוש הקדוש: זול, קרוב, ויש מה לעשות. כוס קפה ביורו, שלוש קציצות קבב ביורו, טיסות בגרושים ומותגים אירופאים מוכרים. חופשה בחו"ל במחירי שוק הכרמל של פעם.
ומבחינת האווירה? אלבניה מרגישה פחות מוסלמית מחלקים נרחבים באירופה של היום. אין כמעט נשים בחיג׳אב, אין מואזין שקודח בראש בהגברה מוגזמת באמצע הלילה. יש מסגדים, אבל הדת נשארת בפרטיות. בשווקים ובכניסה למסעדות מזהים אותנו מקילומטר, מחייכים ומזמינים אותנו פנימה.
מצד שני, לא הכל מושלם. האנגלית לא שגורה בפי כולם, והשירות... בואו נגיד שיש להם קצב משלהם. הזמנתם סלט וביקשתם את הפטה בצד? יש סיכוי טוב שהפטה תגיע מחר. הכל "איזי". אבל זה מתגמד מול קוד הכנסת האורחים האלבני. זה כמו אצל הבדואים, רק בלי הקטע המעיק. הם באמת רואים בנו אורחים רצויים, המשך ישיר לאותה מסורת ישנה.
ואז הגיע הערב של ולנטיין בטיראנה. חג של קדוש נוצרי בלב עיר מוסלמית מודרנית. הרחובות הגשומים קושטו בניאונים אדומים של לבבות, הברים התמלאו והמסעדות גדושות. פתאום, אלבניה הזולה נעלמת. אם אתם לא מסתפקים בבירה וקבב, המחירים נהיים תל-אביביים לגמרי: קוקטייל במגדל יוקרה ב-50 ש"ח, בקבוק יין סביר ב-200, מסאז' זוגי מפואר ב-500.
בקיצור, הבנתם. זה כבר לא ממש זול. אבל היי, תמיד אפשר להביא את הפיצוחים מהבית ולשבת בלובי על הכורסאות היקרות. כמו שעשינו פעם באנטליה. לפחות עד שגם לאלבנים יימאס מאיתנו.
וששון? בארוחת הפרידה מאלבניה לא הפסיק לפזז על הרחבה, סחף גם אורחות מזדמנות ( ישראליות כמובן) וביחד עם אשתו חגג את החיים, האהבה, פסק זמן של חיוכים ורוק אנד רול לקראת השיבה הביתה. למציאות אחרת. מוכרת ואהובה למרות הכל. השכונה שלנו.
נ. ב.
תודה רבה לענת וגידי שאירחו את חבורת ״החגב המסטול״, אחים לנשק ולצ׳יזבטים שלנו מחיל האוויר. מי מכם שזקוק לעצה, חילוץ, כתף או טיול בוטיק בפינות היפות של אלבניה - שיצור קשר עם גידי ויזדהה כחבר שלי. הנחה לא תקבלו, אבל לא תפסיקו לחייך כל הטיול.
מצרף לינק עסקי של גידי
או שתכתבו בגוגל גידי ברשדסקי.
ואל תפסיקו לאהוב את החיים!
תגובות