אינדונזיה שלי

אני יושב היום בשדה התעופה של באלי, בסיום טיול של 17 ימים באינדונזיה, מדינה מוסלמית עויינת עד היום. יצאנו בחשש גדול למסע בסביבה לא בטוחה, ואנחנו חוזרים ביום היסטורי. התאפקתי עד עכשיו מלפרסם ברשתות את נוכחותי פה - אבל אם נשיא אינדונזיה אומר ״שלום״ לישראלים ומצטרף ליוזמת שארם א-שייח של טראמפ, אז כנראה שהכל משתנה. זה כבר משחק חדש. באלי תהיה בקרוב פוקט החדשה והרבה יותר…

אינדונזיה. חור שחור בתודעה שלי. אי שם בין סינגפור לאוסטרליה, המדינה הרביעית בגודלה בעולם, היא מחכה לנו.

עונה יבשה. חם ביום וקריר לקראת ערב. הפרש של כחמש שעות מהבית, אבל אותו אזור זמן של עילי, ביתי הצעירה, שנמצאת במרחק קפיצה של כאלפיים קילומטרים מאיתנו. זה הכי קרוב שנגיע אליה באיחוד הורים ובת, בטיול שאחרי הסמסטר הרביעי של הסטודנטית הצעירה שלנו.

אנחנו בטיול בסגנון אחר. פעם ראשונה עם קבוצה. פעם ראשונה עם מדריך שמחליט מתי מתעוררים, לאן הולכים ומה אוכלים, ועם מדריך מקומי שדואג לכל פרט, מבקבוקי מים ועד שינוע המזוודות. טיול חמישה כוכבים במדינה הכי מוסלמית בעולם משוגע. מדינה מחייכת ומקבלת אורחים, עם קולות המואזין ברמקולים חמש פעמים ביום, ולא מעט פגודות ומקדשי בודהה המוכרים לנו מקמבודיה וממיאנמר.

לטיול יש תוכנית מפורטת, אבל אני מעדיף להיות מופתע כל יום מחדש. סומך על המדריך, איש נחמד מאילת שמיד מצאנו הרבה חברים משותפים, שייקח אותנו בנוחות ובנעימות לאורך "שביל החומוס" הישראלי, אותו מציעות כל חברות הנסיעה לתייר הוותיק המתפנק.

אם לסכם את הימים הראשונים במילה אחת – ג'אווה. לא שפת התכנות, אלא האי הכי גדול פה. כאן אנחנו ממיסים את הג'ט לג מיממה של טיסות. תל אביב, אבו דאבי, ג'קרטה, ועוד דילוג ליוגיאקרטה במרחק שעה וחצי טיסה פנימית. כל זה במכה אחת, עם עיכוב מינימלי בטרמינלים והמון שעות נטפליקס בדרך.

הבוקר עלינו על הרכבת לכיוון הרי הגעש. קרון תיירותי, ממוזג, עם פורטרים שדואגים לגב שלך עם המזוודות, מהאוטובוס עד למושב בקרון. טיול מאורגן כבר אמרנו?

כשיצאה הרכבת מהרציף, בדיוק בזמן כמובן, עמדו כל צוות הרציף לאורכו בשורה מרשימה עם יד על הלב, ובירכו אותנו לנסיעה בטוחה. עכשיו רק צריך לקוות כי הם העמיסו גם את המזוודה שלי על הקרון הנכון.

ואני, טייל וותיק עם יועצת צמודה, שכבר לא זוכר מה צבע המזוודה שלו, עסוק במספר מטלות אישיות חשובות.

לא לשכוח את הדרכון בכספת המלון; לזכור מה צבע המזוודה שלי ולאתר אותה ולא אחרת על המסוע המסתובב בטרמינל; לא לאכול דבר מדוכני הרחוב, לשתות רק מים מינרליים; לחייך לכל חברי הקבוצה ולא לחייך ללהקת הקופים השובבים החוטפים ממטיילים מכובעים ועד משקפיים ונעלמים; להמשיך להיות נחמד למרות שאין סיכוי שאזכור את שמות כולם עד לסוף המסע; ולהקשיב למדריך.