געגוע לאריק. 12 שנים בלי

ביום רביעי ימלאו 12 שנים מאז נפטר אריק. הלב שלי מלא בגעגוע לקולו, למערכונים, לתקווה שאולי יחזור להופיע בפעם האחרונה. הזמר שסירב להצעה נדיבה מעיריית תל אביב - עוד הופעה אחת בפארק הירקון תמורת 6 מליון שקלים. עקשן ודעתן. מעדיף להיות בבית. עם התוכי יוסי, עם סימה. עם השירים ועם עצמו - לא יחזור לבמה יותר.

השבוע סיימנו את הסיור האורבני הלילי שלנו בבית הקברות הוותיק ברחוב טרומפלדור. שם, במרחק של כ-700 מטרים בלבד מביתו הנצחי ברחוב חובבי ציון 40, טמון כבר 12 שנים הזמר הישראלי הגדול מכולם - אריק איינשטיין. עמדנו ליד המצבה הצנועה, מרגישים את החלל שהותיר אחריו האיש הגבוה, זה שלא הפסיק לכתוב, ליצור ולשיר, כמעט עד יומו האחרון. הפער בין חייו השוקקים לבין השקט שבין המצבות הוא תל אביבי ועצוב כאחד.

אריק לא היה רק זמר, הוא היה פסקול חיים שלם לדור שזמזם את שירי להקת הנחל ולהקת בצל ירוק בנערותם. הוא היה הספורטאי המצטיין בנעוריו, השחקן הכריזמטי, כוכב הקולנוע שחלקנו גדלנו על סרטיו, ובליבו - חבר נאמן ובן אדם טוב. הוא היה תל אביבי מובהק, על כל גווניו, חילוני שורשי, ובעיקר, אוהד הפועל תל אביב בכל רמ"ח איבריו, אהבה שדבקה בו עוד מגיל עשר והפכה לחלק מהמיתולוגיה של כולנו.

אין כמעט מדריך סיורים עירוניים שמכבד את עצמו בתל אביב שלא יצר מסלול משלו ב"עקבות אריק איינשטיין". המסלולים הללו הם לא רק שיעור בהיסטוריה מקומית, אלא מסע נוסטלגי מפעפע אל ימי התום. בכל פינה משמעותית בסיור משמיע המדריך שירים, מקרין על טאבלט את המערכונים האלמותיים מימי "לול", או מציגים צילומי ארכיון שובבים מחוף מציצים, עם אורי זוהר והחבורה השמחה. אלה הרגעים שבהם דור שלם מתכנס ושר את להיטי שלישיית גשר הירקון, ומדמיין את אריק שותה עוד כוסית צוננת ב"כסית". הזיכרון שלו הוא מעין דבק המאחד בין הדורות, ומחזיר את העיר, ולו לרגע, לימיה הפחות מודרניים ויותר משוחררים.

השבוע, בערב חמים ונדיר לסוף נובמבר, יצאנו לסיור כזה, בהובלת חברתנו המדריכה אביבית שווייקי מתניה. קבענו ברובע הבימה, בין מדרכות בתי אנשי הבוהמה הוותיקים.

בכל צעד שם יש סיפור: פה נולד אריק איינשטיין, וממולו ממש, ברחוב גורדון, התגוררה אילנה רובינא, בתה של חנה רובינא האגדית. גורדון 31 מול גורדון 36 - שני חברי ילדות שהפכו לצמד מצליח בשם "הגפרורים" עוד לפני שחברו לענקי הזמר של אותה תקופה. זוהי תל אביב של שנות ה-50 וה-60.

ההליכה המתונה על המדרכות הצרות והחשוכות בסיור היא כמו כניסה למנהרת זמן. כל מעקה וכל כניסה לחצר עמוסים כיום בזוגות אופניים, עדות לחיים האורבניים, האלטרנטיבה הזולה והאופנתית לאזור שבו החניה היא משאב נדיר. המדרכות הללו הן למעשה חניון מאולתר לקטנועים, עם מעבר צר שמחייב את המטיילים בעקבות אריק להתכווץ ולנוע במיומנות.

אלו בתים נמוכים וישנים, שרובם חסרי מעלית, והטיפוס לקומות הגבוהות נותר אתגר אירובי אמיתי לוותיקי השכונה. השיפוצים שנעשו לרוב הוסיפו רק פיר חיצוני. זהו חלק מהקסם - ההעברה הבין דורית של הדירות לדור הנכדים, שמזרים עירוי דם צעיר וטבעי אל החלק היפה והלבן של העיר, מעניק לו אופי מחודש, אך אינו מכבה את רוחם של הענקים שהטביעו בו את חותמם.

12 שנים וגעגוע. לזמר שידע לשיר ישירות את שהרגיש כמונו, עם התה והלימון בבית עם סימה, עם הנכדים הדתיים, והחברים החילוניים - קוקטייל תל אביבי של פעם, במזנון של אלתמן, מהסרט מציצים.

הסיור עם אביבית היה לי נהדר - אבל אתם לא ממש חייבים מדריך לסיור שכזה. כנראה שלדירתו לא תוזמנו להיכנס. הפרטיות מעל לכל. אבל אתם מכירים את השירים. יואב קוטנר כבר פרסם סידרה דקומנטרית נהדרת על אריק. צפו בסידרה בבית, וכשאתם בסביבה, בואו להניח אבן על הקבר. בית הקברות ברחוב טרומפלדור, פנו שמאלה משער הכניסה, עד הצעיף האדום של הפועל תל אביב, שבטח יונח גם השנה על הקבר. תנצב״ה.