עכשיו כבר מותר להסיר את הסרטים הצהובים

נדלקתי. שוב. הפעם על דו-גלגלי חשמלי חדש. האלגוריתם ברשתות החברתיות כבר מכיר אותי טוב מדי; אני פתי צרכני קלאסי שמתלהב מניקלים נוצצים, נהמת מנוע (גם אם היא מלאכותית), פניה חדה בהשכבת גוף, ואפשרות איכסון נדיבה לכל הפינוקים שאנחנו קונים בשוק ביום שישי רגע לפני שהבסטות נסגרות.

זה בדיוק מה שחיפשתי בשנתיים האחרונות, אבל הראש שלי היה במקום אחר לגמרי. חיפשתי אופנוע לא מהיר מדי - כי 130 קמ"ש זה כבר גדול עלי. חיפשתי דו-גלגלי שלא שוקל רבע טון. משהו חשמלי. ולמה? כי אין סיכוי שאחזור לתמסורת הילוכים ידנית, וכי הגיע הזמן שאפסיק לחפש חלקי חילוף יקרים ונדירים לאופנוע קלאסי שג׳יימס דין כבר רכב עליו. חיפשתי משהו ידידותי להפחתת זיהום האוויר, והכי חשוב, חסכוני - כי הביטוח על כלי חשמלי עולה פחות מחצי ממה שאני משלם היום על הסוזוקי הוותיק.

נדלקתי, ומיד נרגעתי. נזכרתי בן כמה אני. 72. נזכרתי בכל השבועות, הנדרים וההבטחות שהבטחתי לעצמי, כי השנה אני יורד מהאופנוע. הבנתי שהתגובות שלי באירועי קיצון אולי משתבחות וורבלית - בערבית עסיסית שיוצאת ממני כשנהג שליחויות מסכן אותי - אבל האינסטינקטים הפיזיים שרכשתי על הכבישים מזה חמישים שנה ויותר, רק כהים ומטשטשים מיום ליום. אם אני חוזר כל פעם בשלום ממשימות בלב תל אביב, זה רק כי יש לי הרבה מזל, לא בגלל שאני רוכב-על.

אני תל אביבי ששונא לנהוג בתל אביב. אני עירוני עם נשמה חופשית שעדיין אוהב את הרוח השורקת בנתיבי איילון (כשהם פתוחים). אני מעדיף שני גלגלים, ואני זה שנדחק לצידך בשול הדרך כשאתה מקלל את חולדאי ואת אנשי הרכבת הקלה שהרסו לנו את העיר. זה מסוכן, נכון. אבל גם להתרגז זה לא הכי בריא, ולאחר באופן קבוע לפגישות בגלל המפגע התורן בדרך לא מוסיף לי אורך רוח או אריכות ימים.

ואולי, מה ששומר עלי באמת, זה השרוך הצהוב הקשור לידית הכידון בשנתיים האחרונות. סרט בד צהוב שמתנופף ברוח ומזכיר לי כל פעם מחדש, כבר יותר משנתיים, את החטופים המוחזקים מעבר לקווי האויב. חטופים חיים וחללים. תינוקות אדומי שיער, אמהות לביאות, לוחמות, ונערות שרק ירדו לבלות במסיבת טבע ונקלעו לפוגרום בלהות; חיילים אמיצים שנכנעו בלית ברירה וקיבוצניקים שנדהמו לראות את השכנים שלהם מעבר לגדר באים עם רצח בעיניים וגרזנים ביד, לבזוז את הקיבוץ ולהרוג כל מה שזז.

זו רצועה צהובה שקיבלתי בכיכר החטופים בימים הראשונים של מחאות BRING THEM HOME. היא בקושי שרדה את השמש הקופחת, הגשם, הקור והחום - ממש כמו החטופים ששוחררו; צלליות רזות ועצובות של עצמם. אנשים יקרים שכולנו מחבקים עד היום, בתיקווה לימים טובים כמו פעם. לימים שבהם לחיות בבארי היה 90 אחוז גן עדן, ועשרה אחוז "צבע אדום". והרוב לא ממש קובע.

אבל השבוע רן חזר. כמעט שנתיים וחצי אחרי הבוקר המקולל ההוא. מהדורות החדשות מלאו בצילומי קיפול כיסאות, תלישת שלטים, הורדת מדבקות מגנטיות מהמכוניות - ומחיקת השלט האחרון בכיכר החטופים שזעק "להחזיר את רן עכשיו!".

עכשיו אני יורד לגזור את הסרטים הצהובים מידית המכונית ומכידון האופנוע. לקפל את חולצות קפלן, את השלטים מכיכר עזריאלי, מכיכר הבימה, מרחבת מוזיאון תל אביב, ואת הדגל שהתנופף שנתיים אצלנו במרפסת. לקפל ולקוות כי לעולם לא עוד. שנהיה חכמים ולא צודקים, בטוחים ולא רחמנים, שנהיה ביחד. שניהיה אחים לנשק גם במלחמה לשלום, ושהציונות תנצח את הציניות.