עם יוחנן במדבר

הנכדה של סופיה לורן לא חיכתה לנו בשער המנזר. החברים הפרנציסקנים שלה לא מכינים את היין הכי טוב בהרי ירושלים, לפחות לא כזה שטעמתי, ולא חטאתי בשבוע האחרון כך שלא היה לי וידוי דחוף לחלוק עם האב הקדוש. אז למה לעזאזל נסעתי בשבת האחרונה מהבועה התל אביבית למנזר יוחנן במדבר, פנינה תאולוגית מרשימה שיושבת בדיוק חמש דקות מהדסה עין כרם?

התחזית הבטיחה שבת חמימה, שמש בשפע של סוף ינואר, ומזג האוויר - אתם יודעים - הוא הדבר הכי בלתי צפוי במזרח התיכון חוץ מהפוליטיקה שלנו. נסענו למנזר כי התמונות ברשת היו מפתות מדי. שמנו בקבוק יין צונן בצידנית, כיוונו את החרטום לעיר הקודש, וקיווינו לעצירת ביניים איכותית בטבע הירוק.

ינואר עכשיו. הכל ירוק בוהק. אם נכנסים ליער בן שמן, מצליחים לראות בין אלפי המכוניות כמה קטעים ירוקים פנויים. אם אתה מתוחכם קצת, ומכיר את הטופוגרפיה עוד מהטירונות שעברתי לפני חמישים שנה בשדות של מושב בית נחמיה, אפשר למצוא פינות מבודדות; אבל ברקע תמיד ישמעו הבאסים של המוזיקה היוונית, זו שאופיינית לשכונת קברות המכבים בעונה הזו של השנה.

השבילים צרים. הג'יפון שלנו, רכב שטח עם כישרון מבוזבז של טיפוס על מדרכות רמת אביב, רק חיכה לרגע שנעביר סוף סוף ל-4X4. אחרי תצפית מרשימה על כל גוש דן ממרומי תל חדיד, הגוף דרש מקיאטו כפול ארוך. זה הרגל תל אביבי מבורך של שעות הצהריים המוקדמות. שאלתי את עצמי: איה עגלת הקפה הכי טובה ביער?

לפעמים, האויב של הטוב הוא ה"טוב ביותר". מרוב חיפוש אחר הפינה המושלמת לקפה ומאפה, מצאנו את עצמנו בלב פקק תנועה של פליטי הריאליטי התל אביבי, שיצאו לאחו עם הצאצאים. האופציה הריאלית היחידה הייתה לוותר ולהמשיך לעגלת קפה מומלצת בכפר רות. "אודי ויפ". משהו פסטורלי, סודי, כזה שעובר רק מפה לאוזן בלב המושב כפר רות בואך נופי השומרון המערבי. קסום, לא? רק שצפיפות החניה בכביש המוביל למגרש המלא רמזה על הבאות. תור של כמאה איש לקופה. כנראה שאני לא היחיד שראה את ה-Reel בפייסבוק הממליץ על הקפה המושלם בחיק הטבע.

כמי שהגיע מעולם התעופה ואמון על שינוי משימות בזמן אמת, זה קטן עלי. לקחנו כיוון לאזור הסטף. בום. החצי השני של עם ישראל בא להתמוגג שם מהקפטריה בחניון העליון. מקום מומלץ ביותר בימי חול, אבל בשבת? עדיף להימנע. הירושלמים, שסובלים גם ככה ממחסור בבתי קפה פתוחים בשבת, כבשו כל סנטימטר.

יעד המשנה היה תצפית על מאגר בית זית. קדחת. מד הדלק כבר צפצף, הבטן קרקרה, והטונים בשיחה עם מי שישבה איתי באוטו כבר לא היו במצב רוח של "מאמי דאבי". החלטנו לחתוך לנחיתה בשדה משנה. שדה ירוק, כמובן. הלכנו על Plan B: חניון הסטף התחתון.

היין היה עדיין קר. הסלט ששמעונה הכינה היה מעדן. הקרקרים, מאפה הבית של ליידי D עם נגיעות קוטג' ועגבניות-סוכריה, היו פשוט מושלמים. כל מי שירד את השביל של הסטף באותה שבת לא יכול היה לפספס ארבעה אנשים מאושרים. מצאנו את פיסת הירק הפרטית שלנו.

הגענו למנזר יוחנן במדבר דקות ספורות לפני סגירת השערים. מבוסמים קלות, מחויכים רבות ומרוצים שהספקנו להגיד שלום לפרנציסקנים, ליוחנן, ולדגי הנוי הצבעוניים ששוחים במי המעיין מול הנוף הירושלמי.

חזרתי עם תובנה אחת חשובה: אין מה לחפש בשבת באתרים המומלצים ברשתות החברתיות. אם אתם כמוני - אזרחים ותיקים וחסרי מנוח - טיילו בימי חול. הרחק מההמון הנוהר אחרי המלצות של אינסטגרם. טיילו עם מפלגת הגמלאים החדשה. איתנו.