עשר שנים אחרי

במשפחה שלי חוגגים בר מצווה פעמיים. מרבים בשימחה במשפחה מרבת כעסים ומריבות. שנה אחרי שאימי עזבה את הבית הגעתי לגיל בר מצווה. האירוע השמח הראשון אחרי שנים של מריבות, שתיקות, אריזת מזוודות לפרידת נסיון, ודמעות.

כשאבא ואימא נפרדו - הם ממש נפרדו. לגמרי. אף מילה. ממש. ללא מפגשים. עד שהמוות יפריד ביננו - צ׳ילבות לנצח. וכך היה עד הסוף.

אז כשאבא ערך לי מסיבת בר מצווה עם המשפחה מתל אביב והחברים שלו , שבוע לאחר מכן בבית אימי הגיעו כל החברים והמשפחה מחיפה לבר מצווה שלי. שידור חוזר רק בלי עליה לתורה. היו שם אורחים שחגגו בפעם השניה את אותו האירוע. את זה רק אני והם ידענו.

למה אני משתף אתכם בזכרונות של ילד מגיל 13 - כי כבר עשר שנים אני עולה מדי שנה לקבר אימי שבוע אחרי שעליתי לקבר אבי. כמקובל אצלנו במשפחה. כמו פעם. שבת בדובנוב ושבת בדירה שלה ברחוב סוטין.

פברואר, חודש בתי העלמין שלי. פעם בקריית שאול ופעם בירקונים. תנצב״ה.

האימא שלי -

מי שלא לימדה אותי לקרוא, אבל כנראה הניקה אותי ואת שני אחי בחלב מועשר ב-DNA של כשרון כתיבה לא מבוטל. השלישיה - אבי המצחיק, אלון המוכשר משלושת האחים ללא ויכוח ואני, שמשרבט פה כל שבוע באדיקות על הרגעים המחוייכים של חיינו.

תמר רובינוביץ שלמדה בבית הספר הראלי בחיפה במלגה כי להוריה לא היה מספיק לממן את לימודיה שם,

תמי מהפלמ״ח שהתגייסה בגיל 18 למלחמת השיחרור לחזית הדרום ומשם כבשה כמעט לבדה את צפת עם חבריה מהפלמ״ח.

תמי העיתונאית, שהפכה מחיפאית ביישנית לאושיה חברתית בבוהמה התל אביבית.

האימא שלנו, שבחרה להיות עצמאית וחלוצה בתחום האימהות ולא התביישה להודות שלטובתנו עדיף כי נישאר לגדול עם אבינו ולא כמקובל עם אימא עסוקה במרוץ אחרי פרס סוקולוב.

האישה שהמליצה לכל מעריצותיה שלא ללכת בדרכה, לחרוק שיניים ולא לפרק המשפחה.

שהצחיקה את כולם בספר ”בעל זה דבר מצחיק” ובערב בכתה מגעגוע לחיים של פעם. לפני הצחוקים. עם משפחה משעממת אבל ביחד ולא פזמונאית שמתבדרת ברוח ונעלמת בתום ימי האהבה.

עשר שנים.

עד היום וותיקי תל אביב זוכרים את ספריה. ארבעים ספרים, אלפי טורים, מאות חברים, עשרות בני משפחה הגאים בדודה המצליחה, שלושה בנים, שני בעלים ותמי אחת.

יהי זכרך ברוך!

צילום - ידיד המשפחה, בוריס כרמי. ממאגר הצילומים בספריה הלאומית. הפתעה שחבר איתר עבורי לאחרונה. יהיה זכרו של הצלם כרמי ברוך.