עשר שנים אחרי

במשפחה שלי חוגגים בר מצווה פעמיים. מרבים בשימחה במשפחה מרבת כעסים ומריבות. שנה אחרי שאימי עזבה את הבית הגעתי לגיל בר מצווה. האירוע השמח הראשון אחרי שנים של מריבות, שתיקות, אריזת מזוודות לפרידת נסיון, ודמעות.

כשאבא ואימא נפרדו - הם ממש נפרדו. לגמרי. אף מילה. ממש. ללא מפגשים. עד שהמוות יפריד ביננו - צ׳ילבות לנצח. וכך היה עד הסוף.

אז כשאבא ערך לי מסיבת בר מצווה עם המשפחה מתל אביב והחברים שלו , שבוע לאחר מכן בבית אימי הגיעו כל החברים והמשפחה מחיפה לבר מצווה שלי. שידור חוזר רק בלי עליה לתורה. היו שם אורחים שחגגו בפעם השניה את אותו האירוע. את זה רק אני והם ידענו.

למה אני משתף אתכם בזכרונות של ילד מגיל 13 - כי כבר עשר שנים אני עולה מדי שנה לקבר אימי שבוע אחרי שעליתי לקבר אבי. כמקובל אצלנו במשפחה. כמו פעם. שבת בדובנוב ושבת בדירה שלה ברחוב סוטין.

פברואר, חודש בתי העלמין שלי. פעם בקריית שאול ופעם בירקונים. תנצב״ה.

האימא שלי -

מי שלא לימדה אותי לקרוא, אבל כנראה הניקה אותי ואת שני אחי בחלב מועשר ב-DNA של כשרון כתיבה לא מבוטל. השלישיה - אבי המצחיק, אלון המוכשר משלושת האחים ללא ויכוח ואני, שמשרבט פה כל שבוע באדיקות על הרגעים המחוייכים של חיינו.

תמר רובינוביץ שלמדה בבית הספר הראלי בחיפה במלגה כי להוריה לא היה מספיק לממן את לימודיה שם,

תמי מהפלמ״ח שהתגייסה בגיל 18 למלחמת השיחרור לחזית הדרום ומשם כבשה כמעט לבדה את צפת עם חבריה מהפלמ״ח.

תמי העיתונאית, שהפכה מחיפאית ביישנית לאושיה חברתית בבוהמה התל אביבית.

האימא שלנו, שבחרה להיות עצמאית וחלוצה בתחום האימהות ולא התביישה להודות שלטובתנו עדיף כי נישאר לגדול עם אבינו ולא כמקובל עם אימא עסוקה במרוץ אחרי פרס סוקולוב.

האישה שהמליצה לכל מעריצותיה שלא ללכת בדרכה, לחרוק שיניים ולא לפרק המשפחה.

שהצחיקה את כולם בספר ”בעל זה דבר מצחיק” ובערב בכתה מגעגוע לחיים של פעם. לפני הצחוקים. עם משפחה משעממת אבל ביחד ולא פזמונאית שמתבדרת ברוח ונעלמת בתום ימי האהבה.

עשר שנים.

עד היום וותיקי תל אביב זוכרים את ספריה. ארבעים ספרים, אלפי טורים, מאות חברים, עשרות בני משפחה הגאים בדודה המצליחה, שלושה בנים, שני בעלים ותמי אחת.

יהי זכרך ברוך!

צילום תמי עם בנה - ידיד המשפחה, בוריס כרמי. ממאגר הצילומים בספריה הלאומית.

הפתעה שחבר איתר עבורי לאחרונה.

יהיה גם זכרו של הצלם כרמי מבורך לעד.

מצאתי בארכיון שלי קטע רגשי שכתבתי לפני חמש שנים - קטע המדבר בשם עצמו:

כעס, עצב וגעגוע

נכתב ערב יום השנה חמישי למותה

תמי מתה בוושינגטון 1980 ונקברה בקריית שאול לפני 5 שנים בפברואר 2016. תמי הבינה בגיל חמישים כי אין לה טעם להמשיך לחיות. אחרי שירד לה האסימון שאהבת חייה כבר לא אוהב רק אותה, ויותר נורא, הבן האהוב שלה ניתק איתה את הקשר לתמיד בכעס נוראי והבטחה כי גם את נכדיו שעוד לא נולדו היא לא תראה - באמת שלא היו לה מספיק סיבות טובות להמשיך לרצות לחיות בשמחת חיים שאפיינה את חייה העשירים כפי שהוצגו, פורסמו ויוח"צנו בחבורה הנכבדה של חבריה מדור הפלמ"ח ועד יוצאי תיאטרון הבימה בחוג יושבי "קפה דובנוב" שבתל אביב.

אליזבט טיילור היתה חברה טובה של תמי. מספר נשות ראשי ממשלה בישראל כמו סוניה, שולמית וכמובן לאה – כולן חברותיה מעבר לשעות העבודה. מוקפת בכל שמנה וסלטה של החברה הגבוהה בתל אביב , הרגישה אומללה ביותר כשנזכרה שוב ושוב לפני השינה איך אבד לה בנה האהוב במלחמה על הזכות לחיות באהבה ובחוסר שיממון עם בחיר ליבה האלטרנטיבי. בעלה החלופי אותו פגשה באיחור של כחמש שנים אחרי שנישאה לקצין גולני צעיר ומבטיח מלוחמי תש"ח, חתיך הורס עם שפם נוסח קלארק גייבל, רקדן רוק אנד רול מעורר קינאת חברותיה מהסמינר למורות, ושתקן משמים במשך רוב שעות הזוגיות שלהם שקמלה נוכח הפיתויים שצצו בדרכה בממלכה השביעית.

תמי לא נמצאת איתנו כבר חמש שנים, אחרי הרבה מאוד שנים בהם הייתה עמוק בתוך עצמה, עם מחשבותיה, והרהורי חרטה – האם באמת היה שווה כל המסע היקר אחרי האושר האבוד. ארבעים ספרים, מאות מאמרים ואלפי שיחות יעוץ עם נשים נשואות צעירות שפנו אליה רגע לפני שרקדו על מדרגות הרבנות בדרכן לדרך חדשה, שואלות אותה האם נכון יותר יהיה להשתעמם ולהמשיך חייהן ללא מימוש כל החלומות, או שהכול שווה בשם הפמיניזם, האהבה, חופש ההגשמה העצמית והרהורי חרטה לגבי בחירת הגבר שלצידו הן מוצאות עצמן מתעוררות כל בוקר, בצפייה לבחירה טובה יותר. באמת שאלה קשה.

לרובן תמיד אמרה, המחיר יקר מדי. אילו ניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור – לא הייתי עוזבת אותו. אילו ניתן – הייתי מוכנה לוותר על הרבה, ולא לאבד את הילד שלי שניפצע במהלך קרבות הגירושין ונשבה מאחורי קווי האויב, בצד של אביו, להלן צד ב' בהסכם הגירושין הארור עליו חתמה תמי כשעזבה את הבית, את הבן הקטן שלה ויצאה לדרך חדשה עם הפייטן תכול העיניים ויפה הבלורית, בלונדיני כמובן...

במהלך השנים, אחרי שהגשימה את חלומה והפכה לדיפלומטית בכירה במוקד ההשפעה, וושינגטון DC חזרה תמי לישראל עם בן צעיר חדש פרי אהבתה, בעל בחצי משרה והרבה דיכאונות שפרנסו את טובי הפסיכולוגים ותעשיית הפרוזק וכדורים אנטי דיכאוניים. תמי, האישה החכמה, יועצת לכל דבר ועניין, אשת החברה התוססת מימי "קפה קליפורניה" ועד "בית השמש העולה" שלה במרומי רמת אביב ג'; ילדת הפרחים מבית הספר הראלי בחיפה שכתבה חרוזי אהבה וספרי סיפורים אישיים קצרים עם המון חוכמת חיים – הייתה אישה עצובה בסוף כל יום, מתגעגעת לילד שאיבדה ואיננו.

כמה מכתבים כתבה לו, כמה מטובי המגשרים בארץ ניסו לפשר – ללא הצלחה, והצער היה כצל לכל ישותה, כל היממה. כדורי השינה, כדורים נגד בחילה, כדורי השכמה, כדורים נגד דכאון, כדורים סותרי חרדה וכדורים נגד כדורים. כמה כימיקלים יכול הגוף להכיל? כך הותשה נשמתה, סיוטי לילה והזיות יום, עם חיוך מקסים של מי שמבינה כי לפעמים כשפונים בדלת הלא נכונה, ואין כבר דלת בחזרה.

אחי ואני, כמו כל ילדי ההורים הגרושים, שילמנו את מחיר הבחירה הלא מוצלחת בין המורה היפה מחיפה לקצין הכי צעיר בגולני; בחירה מדהימה של שני האנשים הכי לא מתאימים לזוגיות משותפת. תמי הבינה זאת. כולם הבינו זאת. רובם סלחו לה, חוץ מאבא שלנו.

אחי הוא הכי, ואני קצת אחרת. כל אחד בחר בדרכו להתמודד עם דרכה של אימנו. פה אני כותב רק בשמי, ומצטער לראות את מה שקרה לה במסע הנקמות האלים, בו למרות שלא הייתה אף טיפת דם, היו הרבה אכזריות וכאב.

אני לא מגלה פה שום דבר חדש, סנסציוני, רכילות או כביסה מלוכלכת שבאף בית פולני אין מדברים על זה בפומבי. תמי שטחה את משנתה העצובה בכל ראיון שפרסמה לקראת סיפרה החדש התורני, בספריה שלה או באוטוביוגרפיה שכתבה וגנזה.

חמש שנים עברו. הפלמ"חניקית עם לב הזהב,

שלא רבה עם אף אחד –

כבר לא איתנו.

רק הזיכרונות נשארו.

הגעגועים לחיוכה והמצבה.

תנצב"ה.