שכנות טובה טובה השכנה שלנו ניצולת שואה. ילדה בת ארבע, פליטה מקראקוב, שבורחת עם המשפחה מציפורני הצבא הנאצי בחודש הראשון למלחמת העולם השנייה. נמלטים מזרחה עד לסיביר ברכבות שנועדו להובלת בקר. שלושה שבועות של רעב. סיר מרק כרוב אחד לקרון עמוס בפליטים. מזל שהסבתא הטמינה מראש במחוך שלה מספר מטבעות זהב וכך הצליחו לקנות אוכל ולשרוד בהמשך מסע הישרדות מרתק של המשפחה. בסוף נקלטו בבוכרה אצל הקהילה היהודית, גרו שם כארבע שנים כעקורים, וניצלו. השכנה שלי היא מהשורדים. טובה ארן נולדה בפולין, ה

גם לכם כל סדר הפסח הזה השנה נראה מיותר? אירוע מפונפן ומייגע, עם תפריט שחוזר על עצמו, המשתתפים מוכרים משנה שעברה. ממש כמו הטקסטים הממוחזרים והצרבת שלמחרת. כשמצב הרוח נמוך בעומק המחילות ברפיח, כשהתקווה לתקומה נמוגה, התאבון פג ואין געגוע אלא לאופוריה מהשנים האחרונות, לא מזמן, בהן היינו מדינת סטרטאפ נמרצת ולהפועל תל אביב היה עוד סיכוי הוגן לזכות באליפות - ממש נדלקתי על הרעיון של חברים שלי, שבחרו בערב החג להתכרבל לבינג' עם פופקורן (כשר לפסח כמובן) ועונות 4+5 של הסידרה המומלצת "י

נגמרה החגיגה. השנה זה יהיה ללא זיקוקין. ללא מופעי ענק האופייניים לערב יום העצמאות המסורתי בתל אביב. יום עצמאות לייט. חצי כוח. 76 שנות מעגלי הורה וזיקוקין כנראה מאחורינו. לא עוד. הזדהות עם המשפחות השכולות. משפחות החטופים. הפצועים. הפוסט טראומטיים. המפונים. הלוחמים. משפחות הלוחמים. המדוכאים. בקיצור- כולנו. בלי חגיגות. בלי פטישי פלסטיק. בלי מכלי קצף. בלי ריקודים. עם הרבה רגישות. שירה בציבור. סיפורי גבורה. געגוע לימי עצמאות של פעם. כשהיינו ביחד. במיטבנו. בחודש אפריל בשנה שעברה, ל

מבקש לא לקחת אישית את הטקסט המצורף מטורי האישי השבוע. זה ממש לא קשור לפעם האחרונה בה נפגשנו לקפה ומאפה, ובסוף ״התדרדרנו״ לבילוי עתיר קלוריות וממון. כרגיל, נהניתי מכל רגע. אני תמיד כותב על אירועים של אנשים אחרים… מאחל לנו עוד הרבה ויסקי משותף על הבר. בפעם הבאה, אני מזמין. תקראו לי קמצן, כילאי, קטנוני, מתחשבן וכבד. קטן עלי. לא בא לי בטוב הקטע התל אביבי שבסוף כל בילוי בבר או מסעדה, במרכז השולחן נוחת חשבון משותף. עכשיו לך תתמודד עם זה. א. שתה אספרסו, ב. אכלה סלט, ג. הגיע מהמשרד מ

צ'אט זה לא מכתב. פוסט זה לא ממש כתיבה. אם זה לא נחרט על נייר, נארז במעטפה ונשלח עם בול - זה בטוח לא ייגמר בטוב. שני v כחולים ואחר כך זה מתדרדר ל"הסר עוקב" ואת סדר פסח לא תעשו השנה ביחד. יוחזרו המכתבים! רק לפני כן, שיחזירו לנו את תיבות הדואר האדומות בתל אביב. מלכוד 22 של דואר ישראל. אין תיבות דואר בנמצא. אם אתה כותב מכתב, פעולה בסיסית שאבותינו נהגו לבצע מדי פעם, תגלה כי אין תיבה אדומה זמינה בה הם נהגו לשלשל מעטפות מבוילות שהגיעו ליעדן בבוא הזמן, בחרם דרבנו גרשום. כלומר, סגורות

מוכרחים להיות שמח? דילמה. התותחים רועמים. חיילנו נלחמים. המשפחות דואגות. הדמעות זולגות. והחיים נמשכים. כמי שאף כיתת כוננות לא הסכימה לקלוט אותו מפאת המרחק מתאריך שרות המילואים האחרון שלי (אי שם בין מלחמת המפרץ השנייה לכיבוש יריחו על ידי יהושוע בן נון), אני מנסה לתרום, לחזק, לתמוך, לטגן המבורגרים בצומת גילת לחיילים, לתרום ולא לפגוע בחוסן החברתי – ובמקביל מוקף בהרבה פיתויים סביבי בתל אביב להמשיך את החיים כאילו כלום לא קרה. הפסטיבלים חוזרים, הופעות חורף בהאנגרים מפוצצות, בעול

סופ"ש אחרון לחולדאי כראש עיר? מהפך תל אביבי? הקמפיין הכי ארוך, הכי לא בזמן, הכי לא לעניין עכשיו, באי הוודאות הכי תקדימית שנפלה עלינו באוקטובר האדום. מול הכאב והצער בכיכר החטופים, הכל מתגמד. גם הבחירות לראשות ולמועצת העיר. נתראה בקלפי בשלישי? שבת שלום לך. מצרף כרגיל את טורי האישי בידיעות אחרונות. דיזנגוף, בלוך, דיזנגוף, שלוש, רוקח, לבנון, נמיר, רבינוביץ, להט, מילוא וחולדאי. זאת רשימת ראשי העיר בתל אביב מאז 1921 ועד היום. ביום שלישי הקרוב, נדע אם אחרי 26 שנה צפוי פה מהפך – או ש

סופ"ש רגוע לך, בים אין אף גל. יום נהדר לסאפ, לגולשי רוח, לאוהבים בפגישה ראשונה בנמל תל אביב. היא הביאה חפיסת עוגיות עם ההכשר המתאים, הוא הביא כמה פסוקים הקשורים לפרשת השבוע, פרשת חוק הגיוס, וביחד למדו האחד את נפש השניה בשיחה מלאת תשוקה על החמין המתחמם אצל ההורים בביתם. בינתיים שומרים נגיעה, לפחות במרחב הציבורי, מול אופק אביבי. עונג שבת. לחברים שלי שאני ממליץ השבת לקחת את הנכדים למוזיאון תל אביב החדש בכיכר ביאליק עם דגש על אוסף סיפורי תל אביב בקומה התחתונה. כיף לנכדים ונחת לס

שוב אני. סימן שכנראה עבר עוד שבוע ושום דבר לא ממש השתנה. הייאוש כבר מאפיל על התיקווה, האומללות של האזרחים העזתיים כבר לא מנחמת . הנקמה לא תחזיר אף אחד לחיים ולא תרפא אף גדם, פצע או הלם. מצד שני - הבחירות לרשויות המקומיות כמעט מאחורינו. אחרי משמרת של 21 שעות כמזכיר קלפי (קטן עלי אחרי חיים שלמים של משמרות לילה ארוכות בפיקוח טיסה) חזרתי הביתה להתעורר ולשמוע כי אין שינוי. הבלונדינית לא זכתה. מצרף לעיונכם את הטור השבועי בידיעות. https://user-oqw6j7d.cld.bz/tl-byb-rmt-gn-08-03

לפני 12 שנים נפטר מוישה היפשר. לא בקרבות, לא כמלווה שיירות לירושלים הנצורה, לא בעורף האויב, לא כמג"ד קרבי בהסתערות על מוצב מצרי במרחבי סיני ובטח שלא ממגיפה או חיידק אלים. פשוט מת. הלך לישון בערב, ולא התעורר. אחרי 84 שנים רומנטיות, החליט לבו שזהו. סיימנו פה. ונדם. מוישה, האיש שכולם אהבו, האיש שהיה החבר של דור לוחמי תש"ח, סוחר בנשמה, קונה בשתי לירות ומוכר בעשר, משקיע בקרקעות לטווח ארוך, וגוזר קופוני ריבית מאגרות חוב של בנק ישראל לפרנסתו; נהנתן ממעדני שוק הכרמל שכל שיחה איתנו נג

למעלה ממאה ימים שלא חייכנו. למעלה ממאה ימים של צער, אֵבֶל, תסכול וגַעגועַ לימים של טרם המהפכה המשפטית, כשקפלן היה ציר תנועה ולא כוח-על, ואחים לנשק היה שם של שיר-על של הדייר סטרייט; חשבנו שאם אנחנו מסיעים את חולי חאן יונס לתל השומר לטיפולים - זה יזרז את השלום שבטוח יגיע. איך לא. הרי אנחנו כל כך טובים אליהם, לשכנינו מעבר לגדר ההפרדה. מאה ימים פלוס, של דמע, הפתעה ומחאה - כולם ועכשיו! עם כל הרצון לתרום, לתת כתף, לסייע למפונים, לאסוף רסיסי חיים למי שברחו יחפים עם גופיה ותינוק על ה

קניתי מיכל גז פלפל לבת שלי. שיהיה. לא קשור לחמאס או לאיום האירני. פשוט הבנתי שהביטחון האישי של כולנו, על הפנים. זה לא עוד טור נגד מי שעומד בראש המשרד הממשלתי האחראי על ביטחון הפנים של אזרחי ישראל. המצב הרבה יותר גרוע. התחושה האישית היא שאין פה ביטחון. לא פנים ולא מחוץ לבית. אתה יוצא מהבית – ולא ברור למה זה עלול להתפתח. בסקר שהזמינה לאחרונה סיעת הגמלאים במועצת עיריית תל אביב-יפו ממכון גיאוקרטוגרפיה עולה כי נושא הביטחון האישי הנו בראש סדר העדיפות של תושבי העיר מגיל 50 ומעלה. לא

אצלנו בשכונה אתה לא יכול להיות אח"מ. כולם vip. בבית הקפה השכונתי שלנו, הממוקם מתחת לבית בו גרו בכיף סוניה ושמעון פרס, ברחוב בו עישנו בדירת הגג שלהם לאה ויצחק רבין, כשמולי בקפה יושב השר לשעבר עוזי ברעם לקפה עם חבר, ברעם שכיהן כשר בממשלות פרס ורבין ; בשולחן לידי יושבת שרת החינוךוהתרבות מהליכוד לשעבר, פעמיים ביום לפחות אנחנו רואים את שר המשפטים לשעבר הגר בשכנות אשר צועד יד ביד עם אשתו; גם ראש האופוזיציה עוצר פה עם שומר ראשו ועומד בתור כמו כולם לקבל את הפיצה שהזמין לקחת הביתה בהפ

כשהתותחים רועמים, המוזות מתרפקות על זמנים טובים יותר בעבר בכדי להוכיח כי בהחלט יכול להיות פה עתיד יותר טוב. עובדה, היה פה נהדר, עד שהייתה לנו מלחמה, ועוד אחת, ועוד כמה - ותמיד התאוששנו, למשהו יותר טוב. באופן מקרי לקחתי את התאריך של סוף השבוע הזה בשלהי חודש דצמבר, ולאורך השנים בעיר הזאת שלא מפסיקה להתאושש. בתור פתיחה, טוב לדעת כי היום לפני 120 שנה ב22 בדצמבר 1903 – נחנך בית הכנסת הגדול של תל אביב, אחד מבתי הכנסת הגדולים והחשובים בישראל. כיום מסביבו יש ריכוז ברים עם מגרש חניה

מחירי הדירות בתל אביב הגיעו לשיא כל הזמנים. הירידה בביקוש בשבועות האחרונים מטעה. כמעט ואין עסקאות במחירים הכביכול נמוכים – והמחירים רק יעלו ברגע ש"חרבות הברזל" ידומו. כל מי שחיכה בשנתיים האחרונות עם קניית דירה – הפסיד 20% מכספו. המחירים כבר הספיקו לעלות, וזה בטח לא המחיר הגבוה ביותר. אחינו בקהילות מעבר לים מתחילים להרגיש שלא בנח מול השכנים האנטישמיים שלהם. הסרת המזוזות לא לעולם חוסן. עוד פוגרום תשורתי אחד, והם אורזים המזוודות גם לפני שהילד מסיים את הקולג'. הבת שלי כנראה לא תצ

רגע לפני הסיבוב השני, כמעט חודשיים אחרי הפרעות האכזריות של תרפ"ד, אני בחששות שזה ממש לא מאחורינו. מצרף לעיונכם את טורי השבועי. בגלל חשיבות הנושא יש לי בקשה חריגה. שתפו את הפוסט בין החברים. אולי ניפגש כולנו במטווח? תודה. שבת שלום. למי קראתם זקן? ממש לא רוצה להדיר שינה מעייניכם, אבל בתסריטי הקיצון, בסיבובים הבאים פרעות הנגב המערבי עלולים להגיע עד לתל אביב. חמאס, חיזבאללה, מאוכזבי פלסטין וג'יהדיסטים עם מצלמות גוף וטנדרים לבנים עמוסי חימוש - כולם עלולים להגיע לגוש דן, המעוז הציו

הפסקת אש. עאלק. יוציאו לנו הנשמה. ימרטו לנו את העצבים החשופים. יאשימו את הקיצונים האיסלמיסטים בירי רקטי שלא בלו"ז הקטארי שנחתם. השבת נתרגש עד דמעות כשנראה את ראשוני השבים, אם יגיעו. כרגיל, מצרף לעיונכם טורי השבועי להסיח דעתכם מהמצב הבלתי אפשרי אליו נקלענו. שורו, במצב הנוכחי, כל ציפור בשמים היא ברבור שחור ולא יונה עם עלה של זית! לטובת שמונת קוראי הקבועים מאותגרי הקטרקט והצילינדר, מצרף הטקסט המלא, שיהיה... אופנת חפ"ק DC בלב העיר פועם חפ"ק. באגף B של הדיזנגוף סנטר (DC) יושב החפ

ראיינתי את גוגל לגבי עתיד נכדיי. לימסול או רמת אביב בשבועות האחרונים אני קצת AI. כל העולם הולך על בינה מלאכותית. אני למדתי בשנות השבעים לתכנת בשפת פורטרן ובייסיק – ומאז הבינה שלי הבינה שמחשבים ואני לא משהו. אבל הסקרנות הרגה אותי, חייב להבין על מה המהומה. AI. הקורס שלקחתי הופסק באמצע בגלל המלחמה. במקביל לא הופתעתי כאשר שמעתי כי הורי הנכדים שלי שוקלים לעבור זמנית לעיר אירופאית כמקלט זמני במקום להצטופף חמישה אנשים בממ"ד אחד בשבועות הקרובים. האמת – לא הייתה לי עבורם תשובה חכמה מע

המצב מעיק. הטיפטוף היומי של בשורות האיוב מהקרבות בדרום ובצפון. אי הוודאות והתעוקה בכיכר החטופים והנעדרים. התל אביבים בעיקר יודעים לתת כתף להתיישבות החקלאית המפרפרת. קציר, מסיק, בציר, קטיף, קלטור, דילול, מיון, גדיד(תמרים), ארייה(תאנים) ובעיקר קניית ארגזי תוצרת הארץ מהחקלאים שממש לא יודעים איך יעברו עוד עונה בלי החבר'ה התאילנדים.... בין התנדבות בשינוע חמגשיות לפלוגות המילואים בנגב המערבי לזומים משמימים שמחזירים אותנו לשגרת הקורונה; כשהצלחנו לתאם לנו צהרים משותפים על המרפסת ש

נמאסתם! אתם עם האלוהים שלכם, המצוות, ההלכות, הכשרות וההתחכמויות - ההתנשאות בכמה אתם יהודים יותר טובים מאיתנו, הישראלים שכבר לא הולכים עם כיפה, והדת שלנו היא מבפנים. כחול ולבן עם הרבה צלקות מהמילואים. השבוע התקשרו ממלון המארח מפונים מהנגב המערבי. ביקשו אם נוכל לעזור ולגוון להם את הארוחות בבישול בייתי. אולי מגש שניצלים לילדים? ברור שהסכמנו. הגברת ירדה לסופרמרקט השכונתי וקנתה חמישה ק"ג חזה עוף והחלה לטגן את השניצלים. באמצע הערימה הגיע עוד טלפון. "שלום, אני מהמלון. רציתי רק לשאו