דלתות מסתובבות בדרך לפסגה

דלתות מסתובבות. לפנות ימינה או שמאלה. מסלול חיינו הוא שסתום חד-כיווני. נדיר שאפשר לשחות נגד הזרם או להתחרט. נגעת - שילמת. צנחת - 21, 22, 23, ואולי יפתח המצנח. אולי תכריז על אקזיט, אולי תנחת לא טוב ותשבור רגל. הכל אפשרי, אך אולי הכל ידוע מראש. שהרשות נתונה, ולי? לי בטח אין שליטה על מה שמחליטים עבורי מלמעלה, לפחות בקריאה טרומית בבית הנבחרים על הזיות המהפיכה הקרובה - עניין שלא מקובל עליי בלשון המעטה.

פעם, לפני שהחלטתי באמת עם מי או איך אני מבלה את שארית חיי, הגעתי לבחירה אחת משמעותית. משהו שבדיעבד, צבע לי את כל החיים. אחרי תום פרק חתימת הקבע הראשונה שלי בחיל האוויר, זומנתי ללשכת המפקד. סא"ל מגוהץ במדים מושלמים, דמות נערצת, מבט נוקב, קול מפחיד. האיש שהלכתי אתו דרך ארוכה, גם אחרי השירות, כמעט עד יום מותו בשיבה טובה.

"שלומי", אמר, "יש לנו הצעה. בחודש הבא אתה מצטרף למשלחת לקליפורניה, מפתח את המערכת הכי מתקדמת שאתה מכיר. שנה שם, תחזור, תלמד באקדמיה מה שתרצה, ותחזור ליחידה לתפקיד בכיר. הכל סגור. רק תחתום".

וואו. אמריקה. קליפורניה. דיסנילנד. שנות השבעים. הוליווד, הנה אני בא.

ביקשתי 48 שעות להתייעץ. אמא שלי כבר הועידה לי מקום מובטח ב"מעריב". אבא שלי, דור שני לחייטים בנחלת בנימין, ראה בי ממשיך לאימפריית היפשר&דיאמנט, מתפרת עילית למעילי צמר בתל אביב. אבא שלי, איש שפעם היה מג"ד קרבי ומבטו המפחיד ידע להכריע גורלות, הציע לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה: תגיד לא לצבא, ותגיע בעצמך להגשמת כל החלומות שהבטיחו לך.

הדלתות המסתובבות נעו סחור. טסים לקליפורניה או נשארים בנחלת בנימין? בחרתי. ולא התחרטתי. תוך שנתיים טיול מחוף לחוף בארה"ב, תוך חצי שנה התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב, ותוך שלושה חודשים מהשחרור כבר גרתי בדירת גג ברחוב מיכה, מטר מחוף מציצים. אותו מפקד נערץ לא לקח את סירובי אישית. מיד אחרי השחרור סידר לי עבודה חובקת עולם כיועץ. הייתי לוליין בקרקס היועצים. מג'נגל בין האוניברסיטה, המשרד, טרמינל בנתב"ג והחיים הטובים של תל אביב. הכל בעשר אצבעות, בלי לקבל שום תמיכה כספית מהמשפחה. כן, ולגבי המשרה שחיכתה לי במעריב - אחרי עשר שנים הגעתי גם לשם והתקבלתי אחרי מבחן אצל העורך, אבא של יאיר לפיד.

בדיעבד, התשוקה הזו למה שקראתי לו אז "הפסגה" הייתה רק כלי עבודה. במרוצת השנים למדתי שהמרדף אחרי הישגים, תארים או מעמדות הוא אשליה אופטית. הדרך היא המימוש. הטיפוס המפרך במעלה ההר, עם הנופים המשתנים שנשקפים מהצדדים, הוא שבונה את האדם. האנשים שאתה פוגש על השביל, החברים שתומכים בך מאחור, ההצלחות והכשלונות - כל זה הוא סיפור החיים האמיתי ולא הנפת הדגל על האוורסט. הפסגה, כשהיא מגיעה, היא בסך הכל נקודת תצפית רגעית, לפני שיורדים לצד השני ומחפשים את ההר הבא.

וכאן נשאלת השאלה - גורל או מזל? האם המפקד ההוא הוא הכוח שסידר לי את החיים, או שפשוט נפגשנו בנקודה שבה היקום היה חייב להמשיך להסתובב? חברים שלי, כשנרשמתם לטכניון, באמת ידעתם מה זה מהנדס מכונות? אני מכיר אחת שבחרה ללמוד תואר שני כיועצת ארגונית אחרי שלמדה פסיכולוגיה בלי כל מושג ירוק מה זה יעוץ ארגוני, ובחרה בתחום רק כי פתחה את העיתון ערב לפני שהייתה חייבת להחליט והמודעה קפצה מול עיניה. כיום היא אחת מעשרת הקוצ'ריות הטובות במרחב הארגוני הישראלי. רק בגלל שהמודעה משכה את עיניה בזמן המתאים.

אנחנו אוהבים לייחס חשיבות לכישורים שלנו, לחדות ההחלטות. האמת? רוב הזמן היינו לוליינים בחבל דק. מילימטר של שיקול דעת מוטעה מצד המפקד, אי-הסכמה רגעית של אבא - והייתי רחוק מאוד מהמרפסת בתל אביב. ה"מטריקס" שלנו אינו רק קוד של אפסים ואחדים. הוא שילוב של אלתור ואינספור דלתות שנפתחות ונסגרות בלי שביקשנו. הבחירה בחדר בבונקר הצבאי לא הייתה סתם "סירוב לקליפורניה", אלא סירוב למובן מאליו. ועדיין, האם הצלחתי לממש הכל כי חצבתי את הגורל שלי, או כי המזל פשוט נתן לי גב?

אני לא יודע אם הכל כתוב מלמעלה, או שהכל מקריות אכזרית ומרתקת.

אנחנו יכולים לתכנן נחיתה מושלמת, להוריד גלגלים, להוציא מדפים ולפרוס מעצורי אוויר בדרך לפיינל מתוכנן היטב. ואז, ציפור קטנה חוצה את המסלול, נשאבת למנוע שמתלקח מיד, ואתה מוצא את עצמך בסיבוב דרמטי על מנוע אחד, ברגע הכי לא נוח ובסיטואציה הכי מורכבת שרק דמיינת. כי בסוף, אחרי כל הנהלים והפקודות, תמיד נשארת אותה טיפת מזל שקובעת אם תתייצב על המסלול או שתנחת בסיבוב לא מתוכנן במקום אחר לגמרי. הכל מכתוב, או שהכל יכול לקרות. תלוי רק במידת המזל של כל אחד מאיתנו, ובשאלה האם הצלחנו לשמור על קור רוח כשהמנוע השני דמם.