החמישייה הסודית שלי

חמישה חברים משמעותיים יש לנו. חמישה ולא יותר. חמישה אנשים שנפגשים איתם בקביעות, לזמן איכות. פגישות שעושות הבדל. שיחות אמיתיות שלא משאירות ספק. שיחות של חברים. לא כאלה שמסתיימות ב"חייבים להיפגש". כאלה שבאמת נפגשים.

בתוך החמישייה הזאת נספר גם מישהו מחוג המשפחה הקרובה. כלומר, ארבעה פלוס בן או בת הזוג. אלא אם היחסים ביניכם לא משהו לאחרונה. במקרה כזה אתם בטח מקטרים על זה לארבעת החברים המשמעותיים שנותרו לכם. גם זוגיות במשבר תורמת לחיי החברה.

זאת עוד תאוריה מעניינת שלמדתי ממומחה לחינוך בהרצאה מעניינת. לפי התאוריה הזאת, כל אותם עשרות "חברים" שלי אינם משמעותיים בחיי. מעניין. בלי לדעת, ניהלתי שנים של יחסי ציבור.

רגע, אל תיעלבו לי. כל אותם אנשים יקרים שאיתם אני מבלה במהלך השבוע. מקפיץ צ'ייסרים, משחק מטקות, נפגש לפרלמנטים והולך להצגות תיאטרון עם בנות הזוג. אתם חברים. באמת. אוהב אתכם. לא צריך להיעלב עכשיו. אבל למען האמת, יש לי עוד כמה חברים שקצת יותר משמעותיים. ואם צריך לבחור עם מי להיתקע בקרונית סקי תקועה, אני מעדיף להיתקע איתם. השאר מוזמנים לקרונית הבאה. זאת לא הדחה, רק סידור ישיבה.

משמעותיים עד כדי כך שאחרי שיחה איתם אני בטוח שכל מה שאני עושה עם הילדים שלי שגוי. אחרי שאני שומע איך הם עונים לאישה שלהם בטלפון, אני מעתיק. בלי לציין את המקור. משפיעים לטובה גם על הטעמים וההעדפות שלי. על הבחירה באביזרי מנעמי החיים. אפילו על סוג הכפכפים שאנעל מעכשיו. במקום כפכפי הפלא, שיתרונם היחיד היה פותחן בקבוקים שקוע במרכז הסוליה. רעיון מבריק. עד שנזכרים איפה דרכת.

חבר מועדף הוא כזה שלא מוציא מילה מיותרת. מקשיב המון. בסוף פולט משפט אחד שעושה לי סדר בראש. נותן כיוון חדש לניווט הבלתי נגמר בדרך אל האושר. בלי הרצאה ובלי מצגת. חבר מהחמישייה הסודית שלי. לא הכי חכם, לא הכי מצליחן, אבל מפרגן בלי סוף. נותן לך הרגשה שכבשת את האוורסט, גם אם זאת הייתה רק גבעת נפוליון. וגם שם עצרת לנוח.

בתקופת הקורונה הבנו שצריך למצות ולזכך את החברים. לא נפגשנו עם כולם. בטח לא בקבוצות. עדיפות ניתנה לפגישות עם מישהו בעל ערך. עבורנו. וההיגיון נשאר גם אחרי שהמגפה עברה. אז לפני ה"יאללה, קפה?", כדאי להקדיש עוד רגע למחשבה. כדי שאם העולם ייסגר שוב, לפחות לא נצטרך להתייסר שנפגשנו עם סתם חבר. אם כבר בידוד, שיהיה עם זיכרונות טובים.

החתום מעלה עם חבריו בפסק זמן קולינרי יווני במסעדת אולימוס שבקרליבך.

מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי, ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.

שלומי אבידר

משנת 1985 ב"מעריב" ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש.