היינו שישה

היינו שישה, אם לא סופרים את דייגו, הכלב הכי חכם ושמח שאני מכיר, שמלווה אותנו בכל בוקר בצעדתנו לאורך המסלול החרוש של שדה דב עליו השלום.

היינו שישה. מאוד מתחשבים. הקפדנו לצעוד בזוגות לאורך המסלול מדי בוקר, בכדי לא לחסום את הדרך לרצים שעקפו אותנו מדי פעם בדרכם עד לנמל תל אביב, מקווים לסיים את האימון לפני שהשמש תתחיל לחמם את האווירה והם יתחילו לנטוף זיעה שרק תרטיב את מושב מכוניתם החונה בחוף תל ברוך.

פ. המבוגר האחראי בקבוצה, איש הנדל"ן והעבודה (תנועת העבודה כמובן) שתמיד מסיים את תפילת השחרית שלו בהליכה מזורזת בדרכו לצעדת הבוקר המסורתית שלנו. עוד אחד מנערי רבין, שבעוד שנה יקבל "רב קו" מוזהב. וותיק הצועדים, שזוכה להכי הרבה הנהונים, חיוכים וקריאות אהלן מהצועדים שמגיעים מולנו על השביל.

ד. הינוקא שבחבורה, איש הכספים ויועץ לענייני פרישה לכולנו. האיש שלנו מול פקידי השומה וביאור התקנות לכל מי שצריך לבחור לגבי כספי הפנסיה שלו – דילמת ה"קצר ועבה או ארוך ודק". כלומר למשוך את רוב הכסף כאן ועכשיו לטובת צרכי ההווה, או לפרוס את האושר לאורך שנים רבות ולהסתכן כי לא נספיק להנות מכל הטוב הזה שחסכנו עבור ימים אפורים. 

מאחר וכולנו במשחק הזה בשנים האחרונות – מי שהולך צמוד לדוד, ממצה אתו את זכויותיו הפנסיוניות לאורך כל הדרך  עד שמגיעים לחוף מציצים – ובדרך חזור כבר צועד נועץ אחר לצידו של ד. עם אותן השאלות לגבי העושר. 

חלק מאיתנו לא ממש גרים קבוע בישראל. מחכים לפרישה סופית משוק העבודה, ממתינים שהילדים יסיימו את הקולג', מוודאים את  קבלת מלוא הטבות מס, עורכים רישומי שהות בישראל בכדי להיות כמו מילצ'ן ע"פ חוק האוליגרכים השבים. חולמים על פרישה אל שנות האושר הגמלאי, יקיצה עצמונית בחמש וחצי בבוקר לפגישה חברתית מוכרת חסרת אגו,  לצעידה מרעננת בחופי תל אביב בואך הנמל העירוני המנומנם וחוף מציצים.

ש. האיש עם האוזניות. הוא אינו איש מוסד. הוא פשוט עדיין לא הצליח לשכנע את עצמו שהגיע זמנו לפרוש גם אחרי חציית גיל 70. צועד איתנו אך תשומת ליבו במזרח הרחוק, שם זרחה השמש כבר לפני שש שעות והוא בעיצומה של ישיבת דירקטוריון של אנשי  ארצות השמש העולה  במדינות האורז, הנודלס והסושי. חבר שרוב הצעידה הולך על "השתק" במערכת התקשורת שלו, ורק בעת חרום מתערב, נוטה לצד שביל ההליכה, ומוסיף את שקל שלו לשיחה. בלועזית כמובן. 

צ. לא למד איתי בבית הספר התיכון, אבל לבד מזה – הוא צמוד אלי בשעה שש למעלה מחמישים שנה. מבית הספר לטיסה דרך בית הספר למקצועות התעופה, ועוד הרבה מוסדות אימון מתקדמים ברחבי העולם בהם למדנו להיות פקחי הטיסה הכי קולים. שנינו במשקל וגובה דומים, צוחקים במקומות הנכונים, אוהבי ויסקי וסקי, רק שהוא פסנתרן מחונן ובלורית שופעת – ואני הרמתי ידים. בנושא השיער ושיעורי הנגינה. 

בהליכות הבוקר הצלחתי ללמוד מצ. הלכות בישול גברי,  איפה קונים שמלץ הרינג גם בימים קשים כשהספינות תקועות בנמל באמסטרדם, איך מג'נגלים כסבא כשהנכדים מפוזרים במשולש ברצלונה-לונדון-ותל אביב, ומנגד גם צניעות וכיבוד בת זוג שבכירה מאיתנו בדרגתה, תוך תמיכה וסיוע הדוק לכל המשימות שלה – בעיקר לאחרונה בתחום תמיכה במשפחות החטופים.

וע. הצועד השישי, שבדרך כלל בכלל גר אי שם בדרום ספרד, ששומר איתנו קשר וואטאפי כאשר אינו נוכח – מקפיד להגיע מלב תל אביב השכם בבוקר לכל צעידת בוקר  או בדרינק שמח במפגש בבר השכונתי שלי, לתחקר את ההוויה חברתית שלנו המתחדשת בכל צעדה חברתית שכזאת.

החבורה התגבשה מסיבות קרדיולוגיות. מישהו עבר אירוע. הרופאים המליצו על הליכה. בעירייה בדיוק חיברו את חוף הצוק הצפוני בטיילת רצופה עד ליפו – ועל ההליכון בחדר הכושר השכונתי קצת משעמם. התגבשנו. כל אחד והסיפורים שלו. חמישים שנות חברות, זה כבר אנציקלופדיה. נקבעו מספר כללים. אפשר לחזור על סיפורים, כי מי בכלל זוכר אותם. אזכור של נכד אחד. מחלה אחת. בלי טיפים על מניות – אנחנו רוצים להישאר חברים. והכי חשוב, מה שמספרים בטיילת, נשאר שם ואין ציטוטים או אזכורים או שיחות המשך בבית עם הגברת, "מאמי, על מה דיברתם היום בהליכה?".

היינו שישה, אבל בחודשים האחרונים, אנחנו בקושי נפגשים. הדכאון הכללי הגיע גם לתל ברוך.

התפזרנו. מי שגר בחו״ל, כבר לא שש לקפוץ לביקור מולדת. מי שגר בארץ, מתגעגע יותר לנכדים בחו״ל. מי שהקפיד על כל מוצ״ש בקפלן, קיפל את הדגלים. מי שחונך בבית בית״רי, מחפש אלטרנטיבה. ואני כבר מתקשה להשכים עם הנץ החמה, וכשאני כבר ער - החברים שלי בתור לרופא התורן בקופ״ח.

היינו שישה, אבל כבר קשה לגייס קוורום לצעידה בבקרים. שנים או שלושה, וזהו. יוצאים לדרך ומתגעגעים. ורק דייגו משכשך בזנבו משימחה כשהוא פוגש אותנו, כי הוא לא הקשיב לחדשות מעזה בשנתיים האחרונות.

צלמת - מיכל אטינגר