עוף גוזל
- אבי דר
- לפני 12 שעות
- זמן קריאה 1 דקות
בוקר. אנחנו בדרך אל העיר. תור המכוניות מזדחל מכיכר אל כיכר בדרך החוצה מהשכונה. נסיעה איטית, לא לחוצה, בלי תמרוני עקיפה ובלי נהיגה במסדרון הצר שבין שני טורי המכוניות. אנחנו ממש לא ממהרים, ובאופן מפתיע גם כל השותפים שלנו לכביש התעוררו הבוקר רגועים.
עד לאירוע.
אני נוהג כמעט על השול. בהמשך אני מבחין בקטנטן על האספלט. הוא קפץ מהמדרכה, בלי מבוגר אחראי לצדו. מקפץ בשמחה לעבר המדרכה שממול, והמכוניות ממשיכות להזדחל, פגוש צמוד לפגוש. הנהגים כלל לא רואים אותו. רק אני.
אני קופא במקומי. הראש בתוך הקסדה, ואני לא יכול לצעוק. הוא ממשיך להתקרב אל הפגוש שמולו, שמתקדם לאט, אבל באיום קטלני. אני מצפצף, אבל אף אחד לא מבין למה. אף אחד לא רואה אותו.
רק אני.
אני מתפלל שיקרה נס. שאולי ישנה כיוון, שיברח לאחור, או שפתאום יפרוש כנפיים ויעזוב את משטח ההריגה השחור.
אני בטוח שעוד רגע הוא יחצה את הכביש בזריזות וייעלם. זה לא הגיוני שחיים יכולים להסתיים כך, מול העיניים.
טאק.
הצמיג פגע בו. מעך אותו. הפך אותו לעיסה של דם ונוצות.
רק אז הבנתי שלא ילד נדרס מול עיניי.
זה היה גוזל מיינה שחור.
הנהג אפילו לא הרגיש שדרס אותו.
ואני, שראיתי הכול מראש, לא יכולתי לעשות דבר כדי להציל חיים קטנים כל כך.
חבל.
תגובות