לונהבוס

מתנצל מראש על ההכללה, אבל נסיעות באוטובוס בתל אביב מאתגרות. טילטולים, עצירות פתע, האצה לא צפויה, פניות הדוקות ב-G גבוה הזכור לי מטיסה ב-F16 ופחות מתחב״צ תל אביב.

ברחבי תל אביב יש מגבלת מהירות של 30 קמ״ש; תקנה חדשה ישנה שפורסמה לפני כשנה, שאף נהג אוטובוס שפגשתי לא מכיר בה. הם דוהרים להשלים את הסבב, מופתעים כל פעם מחדש מהולכי רגל שמנסים את מזלם בחציית הכביש לגדה ממול, ולפעמים מצליחים להגיע אליה בשלום אם הנהג בולם רגע לפני האירוע הנורא.

הנסיעה לאזרחים וותיקים חינמית, והחוויה הלונהפרקית גם כן. זה מתחיל באקרובטיקה מאתגרת בכניסה. נסו לתקף את האפליקציה בנייד כאשר אתם נתלים ביד אחת על עמוד הנירוסטה החלקלק ועם היד השניה מנסים לצלם את הקוד המודבק לתקרת האוטובוס, כל זה כאשר הנהג כבר מזמן האיץ לתחנה הבאה להעמיס את הנידונים לאורטופדית ב׳ אחרי הבום הצפוי; אופס.

עמודי הנירוסטה החלקלקים באוטובוסים התל אביביים התמימים מזכירים לפעמים עמודים במועדונים אפלים. רק שפה לא מקבלים טיפ או קוקטייל. מקבלים בעיקר סימנים כחולים מהנפילה הבאה.

תראו את האחיזה הנואשת בנירוסטה הזו; של ידיים שעברו דבר או שניים בחיים האלה. של ותיקים שנסעו עוד בקו 4 ההיסטורי. אז ישב שם כרטיסן מיוחד במקום אפליקציה, וגבה מטבעות מזומנים תמורת כרטיסי נייר אמיתיים. זו אחיזה של מי שנוטים לקרוס בפני הבלימה הבאה.

זה קורה בתמרון האורבני של עוד נהג מתוסכל. כנוסע קבוע בשכונה, ראיתי כבר הכול; נהגים ותיקים ורגועים, נהגות מחייכות, דתיים מתחשבים. שוב, סליחה על ההכללה. אבל רבים מהנהגים הצעירים הגיעו מיישובים שבהם תרבות הנהיגה שונה לגמרי. מכבישים ללא משילות. בנהיגה פרועה ואגרסיבית על הכביש, הם גורמים לנוסעים ותיקים לחשוד שהם בכלל שליחים כאוטיים שבאו לבחון את הלב של גימלאי העיר, ולא נהגים שיביאו אותנו לנכדים שמחכים לנו בסוף היום בגן.

בינינו, מי צריך רכבת הרים כשיש את קו 126 או 171 בשעות העומס? אתה עולה בריא, ויורד עם חוויית סף-מוות שצריך להסביר מחר לקופת חולים. זה מה שהיה חסר לנו; ניעור תעבורתי בנהיגה לאומנית ומחאתית. פחד עירוני חדש שגורם לנוסעים לחשוד בנהג שהוא מתאים יותר להיות טייס מתאבד באייר דובאי מאשר נהג חברמן.

נהג, של מי התיק הזה?!