קריעת ים סוף בפריפריק, ומה איתנו באיילון?

חזרתי עכשיו משבוע בפריז. עזבו באגטים, קרואסונים והמונא ליזה. הדבר הכי מסעיר שראיתי לא תלוי בלובר. הוא קורה בגשם שוטף על ה-Périphérique. כביש הטבעת הפקוק של עיר האורות. גם שם עומדים. רק אחרת.

אחרי עשורים של שריפת גומי ואדרנלין בכבישי ישראל, שפשפתי עיניים. פקק ענק. מכוניות פגוש אל פגוש. ואז הנס.

הרכב בנתיב השמאלי זז קצת שמאלה. זה שמימינו נצמד לימין. באמצע נפתח שטיח אדום. מסדרון אספלט לרוכבי הדו-גלגלי. עוברים בניחותא. בלי לאסוף מראות צד בכידון. בלי להימרח על גדר ההפרדה. קריעת ים סוף, בלי להרטיב את הסנדלים. את המעיל דווקא כן.

והחלק הכי יפה? זה לא רק טוב לב צרפתי. זה מעוגן בחוק. בתנאים מוגדרים, מותר לרכוב בין שני הנתיבים השמאליים. יש גם מגבלות מהירות. לא כל רווח באספלט הוא הזמנה לתת גז.

האופנוען מותח רגל ימינה לאות תודה. הנהג בקופסת הסיטרואן מהנהן בחיוך. סולידריות על האספלט. אצלנו גם על חצי מטר כזה היו פותחים קבוצת התנגדות.

אפילו בקליפורניה הבינו את הפרינציפ. Lane Splitting חוקי. גם שם מנחים את הנהגים בנתיב השמאלי לזוז שמאלה ולפנות מקום. אפשר לחלוק כביש. לא חייבים לחלוק אהבה.

ואז נחתתי בנתב"ג. ישר לג'ונגל הבוקר של איילון צפון.

כאן, כשנהג רואה דו-גלגלי במראה, הוא עלול להבין שמתבצע שוד. מישהו עומד להרוויח מטר על חשבונו. מטר. בלי לשלם. בלי לעמוד בתור. חוצפה.

אז הוא חוסם בדווקא. או זורק בדל סיגריה תוך כדי סימוס בפקק. מולטיטסקינג ישראלי. גם עומד, גם מסמס, גם מחנך.

ומה איתנו? כולם מזגזגים. כל אחד לפי האומץ, הרווח והמראה שעוד נשארה לו. במקום מסדרון מסודר, ישראבלוף על שני גלגלים.

אז לכל הפוליטיקאים שמחפשים סעיף רענן למצע הבחירות: עזבו רגע את ההבטחות על יוקר המחיה. תנו לנו "חוק מסדרון פריזאי-קליפורני".

כללים ברורים. מהירות מוגבלת. קצת מקום. קצת התחשבות. לא צריך לאהוב אופנוענים. מספיק לא לחסום אותם בכוונה.

מי מרים את הכפפה? אני מבטיח להצביע לו בקלפי. וגם להניף רגל ימינה לאות תודה.

רק שיפנה קודם חצי מטר.