היום שאחרי: אופציה B (ואף מילה על אלטנוילנד)

היום שאחרי: אופציה B (ואף מילה על אלטנוילנד)

אחרי פרסום התוצאות במוצאי יום הבחירות רציתי לפרסם את הפוסט הזה. תמים שכמוני. לא מחמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות ולהתאכזב. אלוף הבחירה הלא מוצלחת. בושה. אני גר בשכונה סמולנית ובטוח כי המשיח כבר פה. אז זהו. שלא. הוא כנראה גם לא בדרך.

אני משתף אתכם בפוסט שלא מתאים לכלום, חוץ ממחשבות של סמולני תל אביבי ציוני מובס. לפחות עד שיפתחו את כל המעטפות הכפולות ויספרו את קולות הימאים…

אני שמח מאוד לפרסם כאן את אופציה B של הבלוג הזה.

בשביל הפרוטוקול והפרספקטיבה: בנוסח האלטרנטיבי (אופציה A, שנשארה למרבה המזל בפח הניירות של ההיסטוריה), הימין דרס את הקלפיות בניצחון מוחלט. התורים בצ'ק-אין בנתב"ג התארכו לממדי התורים הצפויים לנו בקרוב בקופות החולים בתור לרופא מומחה – כשרוב המומחים הללו החליטו לנסות את מזלם מעבר לים, הרחק מכאן.

אבל למזלנו הרב – ובזכות התורים הארוכים של הבוחרים בחיים באלטנוילנד בנוסח הציוני שקדם לעשן באילון – אני מפרסם כאן את האופציה המועדפת על רוב הציבור. אופציה B. איחוד, ציוני, מגוייסים, ליברלי, ומסיק זיתים לכל – כולל כולם.

את יום הבחירות שלי, תאמינו או לא, התחלתי בכלל לפני כמה חודשים. רציתי להיות מזכיר קלפי. כמו בבחירות הקודמות. אמרתי לעצמי: אדם עם כישורי שליטה במצבי חירום משתנים כמוני, שמנהל אירועים מורכבים בשינה – מי מתאים מזה לתפקיד? רציתי, נרשמתי, עברתי את ההכשרה, עברתי את הבחינה... ואז נעלבתי עד עמקי נשמתי לקבל הודעת טקסט קצרה ולקונית: "למרות שעברת – אין בנוכחותך צורך".

ככה? שוב הודחתי?

מאז שהרצל בודינגר (לימים מח"א) כמפקד טייסת שלי בבית הספר לטיסה החליט להציל את חיי ולחסוך לחיל האוויר מטוס מהתרסקות, כשהוא בחר במובן מאליו ושלח אותי הביתה בלי כנפי טיס אבל עם תוחלת חיי אזרחית סבירה – לא דחו אותי כל כך חד-משמעית. בלי "אולי", בלי מועד ב', בלי "נהיה בקשר ונחפש לך משהו חלופי כי אולי מישהו יחלה". בחייאת, גם להיות מזכיר קלפי בסטנד-ביי בבית ספר יסודי זה עדיף על ישיבה בבית יום שלם בציפייה לתוצאות המהפך.

אז איך נראה "יום הבוחר" של מודח סדרתי?

זה התחיל בקפה של בוקר מול ה"אין-גלים" בחוף הצוק. נמשך בהתנדבות טקסיאלית: הסעת בוחרת נלהבת בת 92, שנאבקה בהליכון בדרך למימוש חובתה האזרחית, תוך שהיא מסבירה לי בדיוק מה לא בסדר במדינה מאז 1952.

זה המשיך בטיול שכונתי, שבו פתאום כל הזוגות צועדים יד ביד בצורה הכי רומנטית שיש. לא שקיעה, לא פריז... פשוט הליכה זוגית נחושה אל הקלפי בבית הספר הקהילתי. "מאמי, הבאת תעודת זהות?" חזר על עצמו בלופ מקצה הרחוב ועד הכניסה למתנ"ס.

זה היה יום משפחתי לעילא. הבית התמלא בכל אלה שטרחתם לקנות להם כרטיסי טיסה מלונדון, ברצלונה ופראג. איחוד משפחות מרגש עם הסטודנטים והנכדים, שלהוריהם כבר נשבר מלהתמודד עם מרוץ העכברים למיליון פה בארץ הבחירה.

רק הבת שלנו, שעברה לגור באי קסום בקריביים עוד בימי הקורונה, נשארה שם. היא מתעניינת כרגע הרבה יותר בבעיות המוניציפליות של האי שלה מאשר לטוס ולחצות אוקיינוסים בשביל קלפי בארץ שאין לה כוונה לחזור אליה. לפחות לא עד שיהיו לנו בחוף הצוק גלים בגובה 10 מטרים כמו מסביב לאי שלה.

ומעל הכל – זאת הייתה הדרמה של הנתונים. ההתרגשות שהלכה ונסקה עם כל דיווח על עומס המצביעים, אורך התורים, והטלפונים התכופים מהבוטים של כל המועמדים. כולם התקשרו. ביבי, בנט, גדי, ואפילו מועמדים שחשבתי שפרשו ב-1996. כולם, חוץ מהפיראטים. הפיראטים לא מתקשרים. הם סומכים על זה שאתה יודע שהם יודעים איפה אתה גר, ואיפה הנכדים שלך בגני הילדים. פיראטים, מקצוענים.

זה היה יום בחירות טוב. יום שבו הרחת את השינוי באוויר. יום שבו מאות אלפי חיילים מצביעים במעטפות כפולות ומבשרים שהדור הצעיר ממש לא פראייר, והוא הולך להפתיע את כולנו.

אופציה B ניצחה. נשארנו עם תקווה. אף צד לא הובס. התעוררנו לקול ספירת הקולות - מציאות ישראלית חדשה. לא B, לא BB, שום דבר לא ברור פה - אבל דבר אחד לא השתנה. כל צד בטוח כי ניצח, אבל כולם עוד נחים מיום הבחירות ויקח לכולנו עוד הרבה זמן להבין מה קרה פה.

שיהיה לנו בוקר של התחלה חדשה.