סיפורי אבידר

שש בבוקר, קו המים של חופי הכרך התל אביבי. זו רצועת הביטחון האמיתית שלי, אולי היחידה שנותרה בכל המזרח התיכון המהביל הזה. בשעה הזו האוויר עוד צלול, נקי, מחזיק שאריות של קרירות שקרית שעוד מעט תימחק כלא הייתה, הרי חמש בבוקר של שעון הקיץ הוא עדיין חושך מוחלט, ורק עכשיו, עם הדמדומים הראשונים, אפשר להתחיל לנשום. הגלים נשברים בקצב קבוע, אדישים לחלוטין למהדורות החדשות. פתיחה תל אביבית מנצחת לעוד יום בלתי אפשרי. לי ולעשרות הצעירים ברוחם שמעדיפים את החוף על החרופ, את הספורט על הביס, את

חברים, אילו הייתי עונה לכל מברך היום באופן אישי - היו מאשפזים את האגודל המקליד שלי בטיפול נמרץ. בקיצור, כיף לאגו, אבל בואו נהיה רציניים. אני מכיר את עצמי, קטונתי מהמחמאות. יש לי תכונה אחת מבורכת: אני בוחר חברים טובים. אנשים עם נשמה, כמותכם. אנשים שגם אם הם לא שותים ויסקי או משחקים מטקות על חוף הצוק, אפשר לדבר איתם על אהבה, על ציונות, על אופנועים ועל אוכל ישראלי טעים. הטקסטים השבועיים שלי מרוחים במרחב הזה של מנעמי החיים והשיחות הפנימיות של אנשים כמוני. מספר אישי שמתחיל ב-213,

יש משהו בבילוי הזוגי בתל אביב של 2026 שזועק לשינוי. אנחנו יוצאים מהבית, מחפשים את אותה פינה אינטימית, אבל לעיתים קרובות מדי מוצאים את עצמנו בתוך חלל מעוצב לעילא, שבו המוזיקה בוקעת בעוצמה שמקשה על שיחה, והתפריט מבקש להרשים יותר מאשר להשביע. זה נחמד, זה אופנתי, אבל זה מפספס את העיקר. יש משהו עצוב, כמעט טרגי, בבילוי הזה. אנחנו מחפשים את אותה פינה אינטימית, אבל מוצאים את עצמנו בתוך "חלל תעשייתי" מעוצב להפלא, שבו המוזיקה בוקעת בעוצמה של המראה במטוס סילון, והתפריט מציע לי סינגל מאל

דלתות מסתובבות. לפנות ימינה או שמאלה. מסלול חיינו הוא שסתום חד-כיווני. נדיר שאפשר לשחות נגד הזרם או להתחרט. נגעת - שילמת. צנחת - 21, 22, 23, ואולי יפתח המצנח. אולי תכריז על אקזיט, אולי תנחת לא טוב ותשבור רגל. הכל אפשרי, אך אולי הכל ידוע מראש. שהרשות נתונה, ולי? לי בטח אין שליטה על מה שמחליטים עבורי מלמעלה, לפחות בקריאה טרומית בבית הנבחרים על הזיות המהפיכה הקרובה - עניין שלא מקובל עליי בלשון המעטה. פעם, לפני שהחלטתי באמת עם מי או איך אני מבלה את שארית חיי, הגעתי לבחירה אחת משמ