סיפורי אבידר

המלחמה באוקרינה נמשכת כבר ארבע שנים. זוכרים? שני הצדדים מקיזים דם, כל יום קוברים שם את טובי הבנים, רבי קומות קורסים, גלי כטב״מים אלימים מזמזמים בשמי קייב, ערים שלמות הפכו לאיי חרבות, מי שיכול - בורח, והחיים שם ממשיכים. כרגע, לאף אחד אין מושג עד מתי הארי ישאג, ומתי נגיע לנצחון המוחלט. בפעם האחרונה האירנים משכו את המלחמה מול עירק שמונה שנים ומליון הרוגים. קטן עליהם להמשיך ולעקוץ את טראמפ ואותנו עוד ארבע שנים ויותר. מה קורה אחרי ארבע שנים של מלחמה רצופה? בואו נראה מה המצב היום ב

הלילה אכלתי אותה. המוביל הלאומי הודיע לי לפנות בוקר כי נמחקתי מטיסה בדרכי מתל אביב לפריז השבוע. אירוע לא דחוף, לא עסקי, וטוב שגם לא רפואי. סתם קפיצה קטנה ללובר, למארה, לבקר חבר. הלילה נזכרתי בקלישאה הכי שחוקה שיש: אנחנו עושים תוכניות ואללה צוחק. רגע לפני הצבע האדום, כשמסביבי בבית אורזים תיק לחבילת סקי אלפיניסטי בפורים - ואני, שכבר תליתי את נעלי הסקי בהיכל התהילה של קלאב מד, בחרתי במקום זה במסע אתגרי קולינרי בפריז. מסלולים שחורים, הרבה באמפים רבי קלוריות, פניות חדות בין המנות,

צריך להיות מקורי באופן מוגזם, אולי אפילו הזוי למדי, כדי לבחור לכתוב דווקא השבוע על נושא כל כך לא חשוב ולא קשור בעיצומם של ימי מלחמה. אבל מצד שני, אף פעם לא החשבתי את עצמי כעיפרון הכי מחודד בקלמר, או כזה שמתואם עם רוח הזמן. השבוע מצאתי את סבתא-רבא-בריבוע שלי. היא נולדה בשנת 1846, מה שאומר שיש לי שורשים מתועדים לפחות מאתיים שנה לאחור; עובדה שמסבירה, כנראה, את עודף הסממנים הפולניים באופי שלי עד היום. היא הייתה הסבתא של סבא שלמה היפשר, איש שגם אותו, לצערי, מעולם לא פגשתי. סבא נפט

איזה לילה עבר עלינו. מזמן לא נקלענו לרצף כזה. שלוש פעמים בתוך כמה שעות, ונראה שזה פשוט מסרב להסתיים. כבר התרגלנו למתכונת של פעמיים, ולאחרונה אפילו התייצבנו על שגרה מנחמת של פעם אחת בסוף הערב - ואז צלילה לשינה עמוקה עד הבוקר. לאבל שלוש פעמים בלילה? בגילי, חברים, זה כבר חריג באמת. וואוו. נכון שבפעם השלישית, אי שם לקראת ארבע בבוקר, הטקס כבר נראה אחרת. הוא הסתיים בשקט מופתי, בלי אותה סיומת מסעירה ומרגשת של הפעמים הקודמות. האזעקה לא נשמעה, וזה היה כמעט מאכזב. הייתה שם תחושה של חזר

זה תמיד קורה באביב. בדיוק כשהטבע מחליט להחליף את האפור המשמים בירוק חצוף ופריחה משכרת, המציאות כאן מחליטה להזכיר לנו שחוקי הטבע של המזרח התיכון חזקים מכל עונה. היציאה לטיול בטבע הפכה למשימה לוגיסטית של טווחי ירי וזמני התרעה. אתה עומד מול שדה של כלניות אדומות, מנסה לספוג את השקט, ופתאום בום - הצליל המתכתי והצורם של האפליקציה בכיס מקלקל את החגיגה. האביב כאן הוא בוגדני; הוא מבטיח התחדשות, אבל מביא איתו את רעש המלחמה. בזמן שבחוץ נלחמים על הבית, בפנים אנחנו בטירוף של ה-POMO. כל יו

15 קומות, 60 דירות, שתי מעליות ומקלט אחד צפוף. שכנים נחמדים שבמשך שנים יחסנו הסתכמו בחיוך מנומס במעלית או בחניון, מבלי שהייתי בטוח בשמם או אם הם בכלל בעלי דירה, אורחים או שליחים מזדמנים - כולם הפכו במחי אזעקה אחת לשותפים שלי לחיים. שותפות גורל כפויה ומלחיצה, שנמתחת מה"צבע אדום" והצירצור באפליקציה ועד לשחרור המיוחל בחזרה לדירה, לפחות עד השיגור הבא. הבניין שלנו הוא "בית משותף" קלאסי בן כחמישים שנה. הוא נולד הרבה לפני חובת הממ"ד בכל דירה, מה שמשאיר אותנו עם ממ"ק (מרחב מוגן קומתי

אף מלחמה לא פרצה כמו "שאגת הארי", שם זמני לאירוע לא ברור, מלחמה שאנחנו משקרים לעצמנו שתיגמר טוב בזכות חיסול מוצלח אחד. חודש וחצי אכלו לנו את הראש ואת העצבים, עד שבסוף אפילו אני האמנתי שהכל רק דיבורים וקניתי כרטיס לעוד סופ"ש מעבר לנתב"ג. אני אכלתי אותה בחופשה שהתבטלה, וכמה איראנים אכלו אותה בטיל שהושחל לחלון ביתם בטהרן על ידי כטב"ם ציוני אלים. הכל יחסי בחיים. מלחמה. לא פחות. ואנחנו יושבים בבית ומחכים להוראות מתי להיכנס למסתור, כי עוד מעט ינחת טיל על גוש דן ועוד בלוק מגורים יתפ

מה עושים עם הג'ינסים הישנים? איך נפרדים יפה מזוג מכנסיים שמלווה אותי כל כך הרבה שנים, ורק נעשה גזעי יותר עם הזמן. איך מניחים אותו בצד, בדרכו האחרונה, אל המיחזור, מבלי לפגוע בזכרונות הטובים שהיו לנו איתו ובלעדיו. שנים שאני מרענן את המלתחה. כל טיסה לחו"ל, כל מכירת סוף עונה, כל רענון מלאי בחנות הג'ינסים התורנית האהובה עלי, מעמיסה על המדפים בארון שלי עוד זוג כחול כהה וגזעי במידה 34W/32L. מידה אותה אני שומר מאז שהבנתי כי מכנסי ג'ינס קונים גם על פי מידת האורך שלהם, 32L, ואז אני לא

ששון כבר בן 74, השייח' של החבורה שלנו. אין לו מתחרים בשמחת החיים, ובתיאבון הבלתי נגמר שלו לטרוף אותם. ממנו למדתי שלגיל באמת אין משמעות. אז נכון, הוותק שוחק לנו את האיברים, מבריח את הסידן, סותם פה ושם עורקים ובעיקר מרחיב את המותניים – אבל הוא גם מעניק לנו פרספקטיבה, הזדמנות שנייה לחיות כמו שצריך. עם התובנה הזאת ארזנו וקפצנו לאלבניה. סופ״ש וולנטיין במדינה מוסלמית, שכנראה לא קיבלה את המזכר, והתאהבה בנו הישראלים בשנים האחרונות. ההתרשמות הראשונית: אלבניה בידינו. כמו שכבשנו בזמנו א

זה בטח לא מעניין אף אחד. זה הכי בנאלי שיש. הלכתי הבוקר להדליק נר זכרון על הקבר של אבי שנפטר לפני 14 שנים

במשפחה שלי חוגגים בר מצווה פעמיים. מרבים בשימחה במשפחה מרבת כעסים ומריבות. שנה אחרי שאימי עזבה את הבית הגעתי לגיל בר מצווה. האירוע השמח הראשון אחרי שנים של מריבות, שתיקות, אריזת מזוודות לפרידת נסיון, ודמעות. כשאבא ואימא נפרדו - הם ממש נפרדו. לגמרי. אף מילה. ממש. ללא מפגשים. עד שהמוות יפריד ביננו - צ׳ילבות לנצח. וכך היה עד הסוף. אז כשאבא ערך לי מסיבת בר מצווה עם המשפחה מתל אביב והחברים שלו , שבוע לאחר מכן בבית אימי הגיעו כל החברים והמשפחה מחיפה לבר מצווה שלי. שידור חוזר רק בלי

הנכדה של סופיה לורן לא חיכתה לנו בשער המנזר. החברים הפרנציסקנים שלה לא מכינים את היין הכי טוב בהרי ירושלים, לפחות לא כזה שטעמתי, ולא חטאתי בשבוע האחרון כך שלא היה לי וידוי דחוף לחלוק עם האב הקדוש. אז למה לעזאזל נסעתי בשבת האחרונה מהבועה התל אביבית למנזר יוחנן במדבר, פנינה תאולוגית מרשימה שיושבת בדיוק חמש דקות מהדסה עין כרם? התחזית הבטיחה שבת חמימה, שמש בשפע של סוף ינואר, ומזג האוויר - אתם יודעים - הוא הדבר הכי בלתי צפוי במזרח התיכון חוץ מהפוליטיקה שלנו. נסענו למנזר כי התמונו

חברים, עשיתי אקזיט. כן, גם אני הצטרפתי לרשימת בחורינו הטובים שליד שמם אפשר לכתוב – עשה אקזיט . זה סיום של מהלך לא פשוט: עבודה קשה, לילות לבנים, שדרוג גרסאות, התאמה למציאות משתנה, הוספת שכבת AI מתקדמת, וגם מו"מ עיקש על המחיר – אקזיט מהסרטים. לסיפור שלי יש סוף טוב. הרי אקזיט תמיד נתפס כסוף טוב – כזה שרק מעטים מגיעים אליו. זה התואר של מי שחוצה את קו הסיום, חותם על הסכם המכירה ולא ממצמץ ראשון, זה שמבין שהוא הגרסה הטובה ביותר של עצמו, והמחיר? בהחלט משקף את ערכו האמיתי. לדעתו, כמוב

נדלקתי. שוב. הפעם על דו-גלגלי חשמלי חדש. האלגוריתם ברשתות החברתיות כבר מכיר אותי טוב מדי; אני פתי צרכני קלאסי שמתלהב מניקלים נוצצים, נהמת מנוע (גם אם היא מלאכותית), פניה חדה בהשכבת גוף, ואפשרות איכסון נדיבה לכל הפינוקים שאנחנו קונים בשוק ביום שישי רגע לפני שהבסטות נסגרות. זה בדיוק מה שחיפשתי בשנתיים האחרונות, אבל הראש שלי היה במקום אחר לגמרי. חיפשתי אופנוע לא מהיר מדי - כי 130 קמ"ש זה כבר גדול עלי. חיפשתי דו-גלגלי שלא שוקל רבע טון. משהו חשמלי. ולמה? כי אין סיכוי שאחזור לתמסור

גנבו לי את הטלפון. הבנה מיידית, חד־ערכית, חדה וכואבת. הלך לי הטלפון. לא שכחתי, לא הנחתי בחדר השני, לא נשאר באוטו. הטלפון שלי איננו. נקודה. זה התחיל כל כך אחרת. בוקר תל אביבי רגוע, מקיאטו ארוך, חבר טוב ושיחות של הורדת דופק אחרי שעה בחדר כושר. רצינו פשוט להנות מהכיף הראשוני, ממה שבספרות מכנים לעיתים "רגעי חסד" (Grace) – אותם רגעים נדירים שבהם אנחנו מתעלים מעל היומיום ונמצאים בנוכחות מלאה, במצב של Being. הטלפון שלי נח על השולחן, הפוך ושקט. שלא יפריע לאושר הזה. הרקע היה מושלם. לה

כבר חודשיים שזורמים מים שהותפלו בחדרה אל תוך הכינרת. הרבה מים. צינור גדול עם הרבה צול בקוטר. פשוט פתחו את השיבר, וממלאים את הכינרת. המים הצלולים, מי שתיה כשרים וטעימים, ישר ממכון ההתפלה - אל הכינרת. כרגע הם זורמים באפיק נחל צלמון בעוצמה וממלאים את הכינרת במים. מי ים שעברו התפלה ונשאבו מזרחה במעלה הגליל התחתון עד לאפיק הצלמון בואך חופי הכנרת במגדל. בא לי לשתף אתכם בחוויה. יום של תענוג. שילוב מנצח של חברה טובה, שמש חמימה ומדריכת טיולים חביבה הוציא אותנו בשבע וחצי מהבית עם סנד

סבא שלי היה חייט. אבא שלי כבר העסיק חייטים שתפרו עבור החנות שלו את מיטב מעילי הצמר של נשות תל אביב. לי אין מושג אם חולצה ירוקה מתאימה למכנס חום. אימא שלי כתבה על אופנה, הוזמנה לתצוגות בפריז כעיתונאית בכירה, ערכה מגזין אופנה יוקרתי, כמעט כמו מריל סטריפ ב“השטן לובשת פראדה”, רק שהיא הייתה טובת לב ולא ידעה לכתוב מילה רעה אחת. המזכירה שלה בשנים שהייתה עורכת, הייתה יותר חברה מאשר מזכירה. וכמו שלא ידעה לבשל, למרות שפרסמה ספרי בישול רבים, כך גם הטעם שלה בבגדים לא היה משהו. ואני, מהבח

אותי לא בחרו לוועד הכיתה. עובדה. לא הייתי מהמובילים החברתיים בתיכון, לא כיכבתי בחוג לריקודי עם, והרומן שלי עם "צופי דיזנגוף" הסתיים במחנה קיץ אחד שבו נשלחתי הביתה בבושת פנים, באמצע החגיגה. המדריך תפס אותי במגורי הבנות. סתם, אל תפליגו בדמיון; רצו להרתיע את כולם אז בחרו את החנון הכי גדול במחנה ושלחו אותו הביתה למען יראו וייראו. האמת המתסכלת היא שלא היה לי שום קשר עם אף אחת מהבנות שם. סתם נכנסתי לשמוע מוזיקה מהטרנזיסטור, והמדריך, בחושים של קולונל, סימן אותי כמטרה. לא שלא רציתי ל

אנחנו גרים בבית משותף תל אביבי קלאסי. לא מגדל יוקרה מהעשור האחרון  עם לובי ממוזג מצופה שיש ושוער במדים שמברך אותך לשלום, מרחיק מעריצים מידוענים שגרים באחת מהקומות הגבוהות, ובעיקר מקבל חבילות מנציגי פדקס, צ'יטה וכל בחורינו הטובים על הקטנועים שדואגים כי הרכישה האחרונה בעלי אקספרס תגיע אלינו ישירות ובמהירות.  אנחנו גרים בכיף בבניין בן 15 קומות, 60 משפחות, שעומד על תילו כבר 46 שנה. בניין שידע ימים יפים יותר, אבל עדיין עומד זקוף מול הלחות של מישור החוף. בית עם מזגני חלון, מהתקופה

אנחנו גרים בבית משותף תל אביבי קלאסי. לא מגדל יוקרה מהעשור האחרון  עם לובי ממוזג מצופה שיש ושוער במדים שמברך אותך לשלום, מרחיק מעריצים מידוענים שגרים באחת מהקומות הגבוהות, ובעיקר מקבל חבילות מנציגי פדקס, צ'יטה וכל בחורינו הטובים על הקטנועים שדואגים כי הרכישה האחרונה בעלי אקספרס תגיע אלינו ישירות ובמהירות.  אנחנו גרים בכיף בבניין בן 15 קומות, 60 משפחות, שעומד על תילו כבר 46 שנה. בניין שידע ימים יפים יותר, אבל עדיין עומד זקוף מול הלחות של מישור החוף. בית עם מזגני חלון, מהתקופה