סיפורי אבידר

פעמיים היינו רשומים השנה לשבוע חופשת סקי בקלאב מד בפסגות האלפים. הלכנו על הכי גבוה שאפשר, עם שלג טבעי ושמש של סוף עונה, מהסוג שגורם לך להרגיש שגם בגיל 72 העולם עדיין מחכה שתכבוש אותו בסלאלום אלגנטי. המועד הראשון נגוז שבוע אחרי מותו של חמינאי האב. "מצטערים להודיע כי בגלל המצב...", כתבו לנו הצרפתים בנימוס מקפיא. החופשה בוטלה, השלג נמס בפריז, ואנחנו הסתפקנו בסיפורי סקי ישנים בממ"ק, מעלים זיכרונות משנה שעברה בזמן שהאפליקציה בכיס מעדכנת על "פוליגון 102". אחרי שבועיים של תימרות עשן

זה לא נעים לעמוד מול דלת זכוכית בכניסה לבית משותף כשהאזעקה מייללת ברקע. הדלת נעולה, הקודן מביט בך ביהירות דיגיטלית, ולי אין מושג מה השילוב המנצח שיכניס אותי פנימה. המקלט נמצא במרחק של כמה שניות ריצה, הוא מעבר לזכוכית, אבל בשלב הזה הוא רחוק ממני כמו סידני, אוסטרליה. חוויתי זאת הבוקר, בשכונה הצפונית שלנו. זו שכונה שלאחרונה כבר ספגה את הפגיעה המשמעותית הראשונה שלה, ודלת כניסה נעולה בסיטואציה כזו היא ממש לא לעניין. אתה עומד בחוץ, מקיש על הזכוכית בכל הכוח, ורואה איך בפנים זרם השכנ

"זוג קשישים כבני 70 נרצחו ברמת גן". זאת הייתה הכותרת הבוקר. מעבר לטרגדיה האיומה של הרצח, יש כאן עוד משהו שמקומם אותי: המילה הזאת, "קשישים". מאיפה התיאור הזה הגיע ומה הקשר שלו לגילם? מדובר בזוג אנשים, חסרי מזל, שהטיל פגע ישירות בדירתם. מסיבה הקשורה כנראה לנכות של אחד מהם, הם לא הצליחו לתפוס מחסה במרחב המוגן. מה זה קשור לקשישות? אם מחר בבוקר אני מחליק על בננה ברחוב, ובכותרת יהיה כתוב "קשיש החליק על בננה", אני תובע את העיתונאי על הכללה והוצאת שם רע למחליקים. תפנימו - גיל שבעים ז

האביב התל אביבי הגיע השבוע בלי לשאול אף אחד בפיקוד העורף. מה שהתחיל בענן אבק שלאחריו גשם שוטף, התחלף היום בשמיים כחולים שזרחו על כולנו. האביב הזה לא מתעניין בטילים מטהרן ולא בפריסת כיפת ברזל; הוא פשוט כאן, מחמם את האספלט וגורם לכולנו להרגיש קצת יותר דרוכים בתוך ה"פוליגון" האישי שלנו. אם פעם פוליגון היה מושג משיעורי הנדסה בתיכון, היום אנחנו חיים בתוכו - מודדים טווחים מהממ"ק ומתפללים שהרחפן הבא לא יחליט שדווקא המרפסת שלנו היא יעד אסטרטגי. הלוגיקה של המלחמה הזו היא סיוט של מתמטי

הפרלמנטים של תל אביב היו פעם מוסד של יציבות, סוג של מסדר כבוד צה"לי, אבל בלי מדים. ג'ינס עם טריקו וכובע מצחייה שמסתיר את שרידי הבלורית. הליכה בצעד נחוש על טיילת חוף הצוק, בואך תל ברוך, קפה ומאפה ב"קייזר מזון" על טיילת הנמל, עם הרוח מהים והאשליה שהאופק פתוח והמזרח התיכון הוא בסך הכל שטיח פרסי שצריך לנער. מלחמת האריות הזו - מלחמה בלי "סוליות על הקרקע" אבל עם המון כפכפים על הדיונות וסנדלי אדידס אורגינל מעזה ששורפים את האספלט בסמטאות - שינתה לנו את נתיבי צעדת הבוקר. במקום להנות ב

לא תשמעו את ההמלצות הללו מפיקוד העורף - אבל אופנוענים שורדים יותר טוב את שאגת הארי. מי ש-365 ימים בשנה נמצא כפסע מ"הותר לפרסום" של מיון איכילוב, מי שלומד לחתוך בין נהגים מסומסי-דעת בנתיבי איילון, קטנה עליו העונה הנוכחית של "ההמן מטהרן" - בקרוב באולפני HBO. לפעמים אני חושב שהבורגמן 400 השחור שלי הוא לא רק כלי תחבורה, אלא סוג של פסיכולוג על שני גלגלים. למי שאינו מכיר, בורגמן הוא דגם קטנוע "למנהלים", מהכבדים והמסורבלים בשוק. יציב ביותר, עם מנוע מכובד של 400 סמ"ק כמו של אופנוע שט

מאז ש"קרקס מדרנו" נטה את אוהלו בכיכר מלכי ישראל - הרבה לפני שמישהו בכלל דמיין שם בניין עירייה אפרורי או, להבדיל, את הרצח הנורא - אני מכיר את האווירה ברחובות העיר הזו. אבל הבוקר, בפינה הקבועה שלי ברב אשי פינת אופנהיימר, המקיאטו שלי הרגיש קצת אחרת. נווה אביבים היא בדרך כלל המקום שבו השקט הוא דייר קבע, אבל הפעם נדמה היה שגם העצים של רמת אביב מקשיבים קצת יותר מדי חזק למה שקורה בחוץ. דריכות של שבועיים, שלא נראה לה קץ. שיכולה להסתיים גם מחר בבוקר בטלפון אחד מהג'ינג'י. אנחנו משחקים

משהו השתבש לי במנגנון התיזמון. המחשבות, שהיו פעם סדורות כמו מסדר כנפיים, נראות עכשיו כמו ערימת גרביים אחרי כביסה בטמפרטורה הלא נכונה. העתיד לוט בערפל, ואנחנו בתוך ענן אבק של נגמ"ש שאיבד את הדרך. המלחמה בעזה נגמרה? אנחנו בלבנון? טראמפ הוא נשיא ארה"ב או גם שלנו? כל כך הרבה שאלות, ובינתיים אנחנו רק מנסים להבין אצל מי עושים את ליל הסדר אחרי שחלומי הסקי התאדו לטובת המציאות המזרח-תיכונית. הכותב אינו טבח, ובוודאי שאינו אופה. אבל כאתגר לשעות שבין הממ"ק לממ"ד, החלטתי לאפות לחם מכוסמת.

המלחמה באוקרינה נמשכת כבר ארבע שנים. זוכרים? ארבע שנים שני הצדדים מקיזים דם, כל יום קוברים שם את טובי הבנים, רבי קומות קורסים, גלי כטב״מים אלימים מזמזמים בשמי קייב, ערים שלמות הפכו לאיי חרבות, מי שיכול - בורח, והחיים שם ממשיכים. כרגע, לאף אחד אין מושג עד מתי הארי ישאג, ומתי נגיע לנצחון המוחלט. בפעם האחרונה האירנים משכו את המלחמה מול עירק שמונה שנים ומליון הרוגים. קטן עליהם להמשיך ולעקוץ את טראמפ ואותנו עוד ארבע שנים ויותר. מה קורה אחרי ארבע שנים של מלחמה רצופה? בואו נראה מה ה

הלילה אכלתי אותה. המוביל הלאומי הודיע לי לפנות בוקר כי נמחקתי מטיסה בדרכי מתל אביב לפריז השבוע. אירוע לא דחוף, לא עסקי, וטוב שגם לא רפואי. סתם קפיצה קטנה ללובר, למארה, לבקר חבר. הלילה נזכרתי בקלישאה הכי שחוקה שיש: אנחנו עושים תוכניות ואללה צוחק. רגע לפני הצבע האדום, כשמסביבי בבית אורזים תיק לחבילת סקי אלפיניסטי בפורים - ואני, שכבר תליתי את נעלי הסקי בהיכל התהילה של קלאב מד, בחרתי במקום זה במסע אתגרי קולינרי בפריז. מסלולים שחורים, הרבה באמפים רבי קלוריות, פניות חדות בין המנות,

צריך להיות מקורי באופן מוגזם, אולי אפילו הזוי למדי, כדי לבחור לכתוב דווקא השבוע על נושא כל כך לא חשוב ולא קשור בעיצומם של ימי מלחמה. אבל מצד שני, אף פעם לא החשבתי את עצמי כעיפרון הכי מחודד בקלמר, או כזה שמתואם עם רוח הזמן. השבוע מצאתי את סבתא-רבא-בריבוע שלי. היא נולדה בשנת 1846, מה שאומר שיש לי שורשים מתועדים לפחות מאתיים שנה לאחור; עובדה שמסבירה, כנראה, את עודף הסממנים הפולניים באופי שלי עד היום. היא הייתה הסבתא של סבא שלמה היפשר, איש שגם אותו, לצערי, מעולם לא פגשתי. סבא נפט

איזה לילה עבר עלינו. מזמן לא נקלענו לרצף כזה. שלוש פעמים בתוך כמה שעות, ונראה שזה פשוט מסרב להסתיים. כבר התרגלנו למתכונת של פעמיים, ולאחרונה אפילו התייצבנו על שגרה מנחמת של פעם אחת בסוף הערב - ואז צלילה לשינה עמוקה עד הבוקר. לאבל שלוש פעמים בלילה? בגילי, חברים, זה כבר חריג באמת. וואוו. נכון שבפעם השלישית, אי שם לקראת ארבע בבוקר, הטקס כבר נראה אחרת. הוא הסתיים בשקט מופתי, בלי אותה סיומת מסעירה ומרגשת של הפעמים הקודמות. האזעקה לא נשמעה, וזה היה כמעט מאכזב. הייתה שם תחושה של חזר

זה תמיד קורה באביב. בדיוק כשהטבע מחליט להחליף את האפור המשמים בירוק חצוף ופריחה משכרת, המציאות כאן מחליטה להזכיר לנו שחוקי הטבע של המזרח התיכון חזקים מכל עונה. היציאה לטיול בטבע הפכה למשימה לוגיסטית של טווחי ירי וזמני התרעה. אתה עומד מול שדה של כלניות אדומות, מנסה לספוג את השקט, ופתאום בום - הצליל המתכתי והצורם של האפליקציה בכיס מקלקל את החגיגה. האביב כאן הוא בוגדני; הוא מבטיח התחדשות, אבל מביא איתו את רעש המלחמה. בזמן שבחוץ נלחמים על הבית, בפנים אנחנו בטירוף של ה-POMO. כל יו

15 קומות, 60 דירות, שתי מעליות ומקלט אחד צפוף. שכנים נחמדים שבמשך שנים יחסנו הסתכמו בחיוך מנומס במעלית או בחניון, מבלי שהייתי בטוח בשמם או אם הם בכלל בעלי דירה, אורחים או שליחים מזדמנים - כולם הפכו במחי אזעקה אחת לשותפים שלי לחיים. שותפות גורל כפויה ומלחיצה, שנמתחת מה"צבע אדום" והצירצור באפליקציה ועד לשחרור המיוחל בחזרה לדירה, לפחות עד השיגור הבא. הבניין שלנו הוא "בית משותף" קלאסי בן כחמישים שנה. הוא נולד הרבה לפני חובת הממ"ד בכל דירה, מה שמשאיר אותנו עם ממ"ק (מרחב מוגן קומתי

אף מלחמה לא פרצה כמו "שאגת הארי", שם זמני לאירוע לא ברור, מלחמה שאנחנו משקרים לעצמנו שתיגמר טוב בזכות חיסול מוצלח אחד. חודש וחצי אכלו לנו את הראש ואת העצבים, עד שבסוף אפילו אני האמנתי שהכל רק דיבורים וקניתי כרטיס לעוד סופ"ש מעבר לנתב"ג. אני אכלתי אותה בחופשה שהתבטלה, וכמה איראנים אכלו אותה בטיל שהושחל לחלון ביתם בטהרן על ידי כטב"ם ציוני אלים. הכל יחסי בחיים. מלחמה. לא פחות. ואנחנו יושבים בבית ומחכים להוראות מתי להיכנס למסתור, כי עוד מעט ינחת טיל על גוש דן ועוד בלוק מגורים יתפ

מה עושים עם הג'ינסים הישנים? איך נפרדים יפה מזוג מכנסיים שמלווה אותי כל כך הרבה שנים, ורק נעשה גזעי יותר עם הזמן. איך מניחים אותו בצד, בדרכו האחרונה, אל המיחזור, מבלי לפגוע בזכרונות הטובים שהיו לנו איתו ובלעדיו. שנים שאני מרענן את המלתחה. כל טיסה לחו"ל, כל מכירת סוף עונה, כל רענון מלאי בחנות הג'ינסים התורנית האהובה עלי, מעמיסה על המדפים בארון שלי עוד זוג כחול כהה וגזעי במידה 34W/32L. מידה אותה אני שומר מאז שהבנתי כי מכנסי ג'ינס קונים גם על פי מידת האורך שלהם, 32L, ואז אני לא

ששון כבר בן 74, השייח' של החבורה שלנו. אין לו מתחרים בשמחת החיים, ובתיאבון הבלתי נגמר שלו לטרוף אותם. ממנו למדתי שלגיל באמת אין משמעות. אז נכון, הוותק שוחק לנו את האיברים, מבריח את הסידן, סותם פה ושם עורקים ובעיקר מרחיב את המותניים – אבל הוא גם מעניק לנו פרספקטיבה, הזדמנות שנייה לחיות כמו שצריך. עם התובנה הזאת ארזנו וקפצנו לאלבניה. סופ״ש וולנטיין במדינה מוסלמית, שכנראה לא קיבלה את המזכר, והתאהבה בנו הישראלים בשנים האחרונות. ההתרשמות הראשונית: אלבניה בידינו. כמו שכבשנו בזמנו א

זה בטח לא מעניין אף אחד. זה הכי בנאלי שיש. הלכתי הבוקר להדליק נר זכרון על הקבר של אבי שנפטר לפני 14 שנים

במשפחה שלי חוגגים בר מצווה פעמיים. מרבים בשימחה במשפחה מרבת כעסים ומריבות. שנה אחרי שאימי עזבה את הבית הגעתי לגיל בר מצווה. האירוע השמח הראשון אחרי שנים של מריבות, שתיקות, אריזת מזוודות לפרידת נסיון, ודמעות. כשאבא ואימא נפרדו - הם ממש נפרדו. לגמרי. אף מילה. ממש. ללא מפגשים. עד שהמוות יפריד ביננו - צ׳ילבות לנצח. וכך היה עד הסוף. אז כשאבא ערך לי מסיבת בר מצווה עם המשפחה מתל אביב והחברים שלו , שבוע לאחר מכן בבית אימי הגיעו כל החברים והמשפחה מחיפה לבר מצווה שלי. שידור חוזר רק בלי

הנכדה של סופיה לורן לא חיכתה לנו בשער המנזר. החברים הפרנציסקנים שלה לא מכינים את היין הכי טוב בהרי ירושלים, לפחות לא כזה שטעמתי, ולא חטאתי בשבוע האחרון כך שלא היה לי וידוי דחוף לחלוק עם האב הקדוש. אז למה לעזאזל נסעתי בשבת האחרונה מהבועה התל אביבית למנזר יוחנן במדבר, פנינה תאולוגית מרשימה שיושבת בדיוק חמש דקות מהדסה עין כרם? התחזית הבטיחה שבת חמימה, שמש בשפע של סוף ינואר, ומזג האוויר - אתם יודעים - הוא הדבר הכי בלתי צפוי במזרח התיכון חוץ מהפוליטיקה שלנו. נסענו למנזר כי התמונו