סיפורי אבידר

המלחמה באוקרינה נמשכת כבר ארבע שנים. זוכרים? ארבע שנים שני הצדדים מקיזים דם, כל יום קוברים שם את טובי הבנים, רבי קומות קורסים, גלי כטב״מים אלימים מזמזמים בשמי קייב, ערים שלמות הפכו לאיי חרבות, מי שיכול - בורח, והחיים שם ממשיכים. כרגע, לאף אחד אין מושג עד מתי הארי ישאג, ומתי נגיע לנצחון המוחלט. בפעם האחרונה האירנים משכו את המלחמה מול עירק שמונה שנים ומליון הרוגים. קטן עליהם להמשיך ולעקוץ את טראמפ ואותנו עוד ארבע שנים ויותר. מה קורה אחרי ארבע שנים של מלחמה רצופה? בואו נראה מה ה

הלילה אכלתי אותה. המוביל הלאומי הודיע לי לפנות בוקר כי נמחקתי מטיסה בדרכי מתל אביב לפריז השבוע. אירוע לא דחוף, לא עסקי, וטוב שגם לא רפואי. סתם קפיצה קטנה ללובר, למארה, לבקר חבר. הלילה נזכרתי בקלישאה הכי שחוקה שיש: אנחנו עושים תוכניות ואללה צוחק. רגע לפני הצבע האדום, כשמסביבי בבית אורזים תיק לחבילת סקי אלפיניסטי בפורים - ואני, שכבר תליתי את נעלי הסקי בהיכל התהילה של קלאב מד, בחרתי במקום זה במסע אתגרי קולינרי בפריז. מסלולים שחורים, הרבה באמפים רבי קלוריות, פניות חדות בין המנות,

צריך להיות מקורי באופן מוגזם, אולי אפילו הזוי למדי, כדי לבחור לכתוב דווקא השבוע על נושא כל כך לא חשוב ולא קשור בעיצומם של ימי מלחמה. אבל מצד שני, אף פעם לא החשבתי את עצמי כעיפרון הכי מחודד בקלמר, או כזה שמתואם עם רוח הזמן. השבוע מצאתי את סבתא-רבא-בריבוע שלי. היא נולדה בשנת 1846, מה שאומר שיש לי שורשים מתועדים לפחות מאתיים שנה לאחור; עובדה שמסבירה, כנראה, את עודף הסממנים הפולניים באופי שלי עד היום. היא הייתה הסבתא של סבא שלמה היפשר, איש שגם אותו, לצערי, מעולם לא פגשתי. סבא נפט

איזה לילה עבר עלינו. מזמן לא נקלענו לרצף כזה. שלוש פעמים בתוך כמה שעות, ונראה שזה פשוט מסרב להסתיים. כבר התרגלנו למתכונת של פעמיים, ולאחרונה אפילו התייצבנו על שגרה מנחמת של פעם אחת בסוף הערב - ואז צלילה לשינה עמוקה עד הבוקר. לאבל שלוש פעמים בלילה? בגילי, חברים, זה כבר חריג באמת. וואוו. נכון שבפעם השלישית, אי שם לקראת ארבע בבוקר, הטקס כבר נראה אחרת. הוא הסתיים בשקט מופתי, בלי אותה סיומת מסעירה ומרגשת של הפעמים הקודמות. האזעקה לא נשמעה, וזה היה כמעט מאכזב. הייתה שם תחושה של חזר