סיפורי אבידר

אחרי סופ"ש מאתגר במיוחד בעיר הכי גאה בעולם, אני מנסה להבין איפה אנחנו עומדים בתוך התמרון הזה שנקרא "החיים". אנחנו כבר עמוק בתוך מלחמת ה-AI הראשונה, המשך ישיר למלחמת 12 הימים ההיא שפשוט סירבה להסתיים והפכה לרוטינה של טילים וטכנולוגיה. מצד אחד - ישראל וארה"ב, ה"סופר-טראמפ" והטובים; מצד שני - החמאס, חיזבאללה, החות'ים וכמובן המנצח על התזמורת מטהרן. הטובים נגד הרעים, הגאווה התל אביבית נגד רודפי הלהט"בים השיעים. לפעמים אני עוצם עיניים ומדמיין את מצעד הגאווה הישראלי צועד בגאון בשמי

השקט בקוקפיט של ה-F16I היה מלאכותי, סוג של שקט תעשייתי שנחתם בין המנוע האימתני לבין מערכות הקשר המתוחכמות; בעוד המרחב האווירי מתל נוף ועד חופי הים הכספי נראה במכ"ם כמו מגרש משחקים ריק, באדיבותן של טייסות הדיכוי האמריקאיות שקילפו את מערכי ההגנה האיראניים בגל הראשון. חילות האוויר של איראן, עיראק, סוריה ולבנון נשחקו עד דק במלחמות האחרונות; טיסות אזרחיות כבר מעדיפות לעקוף את המרחב האווירי של אוכלי החומוס ולטוס בבטחה יחסית מעל אסיה או אפריקה בדרכן מזרחה. השמים פתוחים, והסכנה היחיד

אני לא איש של בתי קברות. מעולם לא הייתי. שני הנאומים הכי קשים שנשאתי בימי חיי היו שם, בלוויות של ההורים שלי. מאז, אני פוקד את הקברים פעם בשנה, ביום האזכרה, אבל חושב עליהם בכל יום. ביחוד בימי הרולטה האיראנית, כשאף אחד לא באמת יודע מתי יבוא יומו. הגעגוע למי שכבר לא איתנו, זאת תעוקה שלא באמת עוברת עם הזמן. כל אחד מנהל את האבל שלו אחרת. יש כאלה שמגיעים לקבר עם זר פרחים טרי מדי שבוע, לאחרים יש געגוע קבוע. יש מי שצריך את השיחה החד צדדית הזו מול האבן כדי לפרוק את המטען של אותו שבוע

הרגעים הכי עמוסים שהיו לי כפקח טיסה אזרחי לא היו קשורים למלחמה, למטוס עם מנוע בוער, או למטוס עם חולה קשה שרגעיו ספורים וצריך להנחית אותו בזריזות ובביטחון. ה"פיק" הכי עמוס שחוויתי, זה שגרם למסכי המכ"ם להיראות כמו כוורת דבורים עצבנית, היה קשור ללוויה של יצחק רבין ז"ל. מרכז הבקרה בו ישבתי היה בחדר סגור ואפלולי, עם כמה עמדות בקרה בשורה, בסגנון של אולמות בקרה למכ"ם באירופה. כמה אנשים היו סביבי, חלקם עמדו עם אוזניות וחוטים משתלשלים בחיבור למכשירים, ואחרים ישבו מול מסכים וסטריפים לנ