סיפורי אבידר

יום ראשון. גשם אביבי בעירי. כמו טיל מצרר אירני. שבר ענן מעל דרום תל אביב. וברנו טגניה אפילו לא מתרגש מזה. מהטילים האירנים לא נפגעתי. טפו-טפו, אבל הגשם הזה ממש קטלני. על הבוקר קפצתי למוסך. רגע לפני המולת הקרב. שעה לפני הנפילה בכיכר הבימה. משהו לתיקון שאני דוחה כבר חודשים. לא דחוף, לא חשוב, לא בטיחותי, אבל מעצבן ביותר. תופעה גריאטרית בכלי רכב בן 7 שנים. בשנות אדם זה דומה למחלות של בני שבעים. המקבילה הסוזוקית של אורטופדיה, אורולוגיה, קרחצ'ן גילני. אפשר  למשל לחיות לבלי סחוס בבר

בין השברים בגליל לטיסות החילוץ משארם, אבי דר מציע פתרון טכנולוגי לסוגיית הגיוס; ה-Game Changer שישחרר את הצדיקים לבקו"ם ואת המילואימניקים לחיים. אנחנו בעיצומה של "מלחמת ה-AI הראשונה". זהו שם מקורי, שניתן בעיתונות הבינלאומית לאירוע הלא הגיוני שאופף אותנו בשלושת השבועות האחרונים. בתים נהרסים בגליל, אבל אף צילום לא מופיע במהדורות החדשות. דירות עולות בלהבות בגוש דן, אבל כיוון שאין נפגעים, אולי זה פשוט לא נחשב. אנשים נרצחים בדרכם למרחב המוגן, אבל בכותרות מקפידים לכתוב ש"קשישים בני

פרק 1: דקה אחרי חצות "שתיים עשרה אפס אחת." קולה של ד"ר פאטמה בהרמי היה צלול, נטול הבעה. היא הורידה את המבט מהשעון הדיגיטלי האדום שהיה קבוע על קיר הבטון החשוף, אל מכשיר הטלפון הלווייני השחור שהונח במרכז השולחן. המכשיר שתק. החדר, חפור עמוק בבטן ההר, היה קטן ונקי באופן אובססיבי. ריח של אוזון ממכשיר טיהור האוויר וקפה שחור חזק עמד בחלל. מסביבה ישבו שלושת הגברים האחרים בצוות, מדענים וקצינים בכירים בדימוס במשמרות המהפיכה. כולם ישבו דרוכים, מבטיהם נעוצים בטלפון כבספר קדוש. לפני שבע ש

פעמיים היינו רשומים השנה לשבוע חופשת סקי בקלאב מד בפסגות האלפים. הלכנו על הכי גבוה שאפשר, עם שלג טבעי ושמש של סוף עונה, מהסוג שגורם לך להרגיש שגם בגיל 72 העולם עדיין מחכה שתכבוש אותו בסלאלום אלגנטי. המועד הראשון נגוז שבוע אחרי מותו של חמינאי האב. "מצטערים להודיע כי בגלל המצב...", כתבו לנו הצרפתים בנימוס מקפיא. החופשה בוטלה, השלג נמס בפריז, ואנחנו הסתפקנו בסיפורי סקי ישנים בממ"ק, מעלים זיכרונות משנה שעברה בזמן שהאפליקציה בכיס מעדכנת על "פוליגון 102". אחרי שבועיים של תימרות עשן