במשפחה שלי חוגגים בר מצווה פעמיים. מרבים בשימחה במשפחה מרבת כעסים ומריבות. שנה אחרי שאימי עזבה את הבית הגעתי לגיל בר מצווה. האירוע השמח הראשון אחרי שנים של מריבות, שתיקות, אריזת מזוודות לפרידת נסיון, ודמעות. כשאבא ואימא נפרדו - הם ממש נפרדו. לגמרי. אף מילה. ממש. ללא מפגשים. עד שהמוות יפריד ביננו - צ׳ילבות לנצח. וכך היה עד הסוף. אז כשאבא ערך לי מסיבת בר מצווה עם המשפחה מתל אביב והחברים שלו , שבוע לאחר מכן בבית אימי הגיעו כל החברים והמשפחה מחיפה לבר מצווה שלי. שידור חוזר רק בלי
הנכדה של סופיה לורן לא חיכתה לנו בשער המנזר. החברים הפרנציסקנים שלה לא מכינים את היין הכי טוב בהרי ירושלים, לפחות לא כזה שטעמתי, ולא חטאתי בשבוע האחרון כך שלא היה לי וידוי דחוף לחלוק עם האב הקדוש. אז למה לעזאזל נסעתי בשבת האחרונה מהבועה התל אביבית למנזר יוחנן במדבר, פנינה תאולוגית מרשימה שיושבת בדיוק חמש דקות מהדסה עין כרם? התחזית הבטיחה שבת חמימה, שמש בשפע של סוף ינואר, ומזג האוויר - אתם יודעים - הוא הדבר הכי בלתי צפוי במזרח התיכון חוץ מהפוליטיקה שלנו. נסענו למנזר כי התמונו
חברים, עשיתי אקזיט. כן, גם אני הצטרפתי לרשימת בחורינו הטובים שליד שמם אפשר לכתוב – עשה אקזיט . זה סיום של מהלך לא פשוט: עבודה קשה, לילות לבנים, שדרוג גרסאות, התאמה למציאות משתנה, הוספת שכבת AI מתקדמת, וגם מו"מ עיקש על המחיר – אקזיט מהסרטים. לסיפור שלי יש סוף טוב. הרי אקזיט תמיד נתפס כסוף טוב – כזה שרק מעטים מגיעים אליו. זה התואר של מי שחוצה את קו הסיום, חותם על הסכם המכירה ולא ממצמץ ראשון, זה שמבין שהוא הגרסה הטובה ביותר של עצמו, והמחיר? בהחלט משקף את ערכו האמיתי. לדעתו, כמוב
