סיפורי אבידר

15 דירות, 60 דירות, שתי מעליות ומקלט אחד צפוף. שכנים נחמדים שבמשך שנים יחסנו הסתכמו בחיוך מנומס במעלית או בחניון, מבלי שהייתי בטוח בשמם או אם הם בכלל בעלי דירה, אורחים או שליחים מזדמנים - כולם הפכו במחי אזעקה אחת לשותפים שלי לחיים. שותפות גורל כפויה ומלחיצה, שנמתחת מה"צבע אדום" והצירצור באפליקציה ועד לשחרור המיוחל בחזרה לדירה, לפחות עד השיגור הבא. הבניין שלנו הוא "בית משותף" קלאסי בן כחמישים שנה. הוא נולד הרבה לפני חובת הממ"ד בכל דירה, מה שמשאיר אותנו עם ממ"ק (מרחב מוגן קומתי

אף מלחמה לא פרצה כמו "שאגת הארי", שם זמני לאירוע לא ברור, מלחמה שאנחנו משקרים לעצמנו שתיגמר טוב בזכות חיסול מוצלח אחד. חודש וחצי אכלו לנו את הראש ואת העצבים, עד שבסוף אפילו אני האמנתי שהכל רק דיבורים וקניתי כרטיס לעוד סופ"ש מעבר לנתב"ג. אני אכלתי אותה בחופשה שהתבטלה, וכמה איראנים אכלו אותה בטיל שהושחל לחלון ביתם בטהרן על ידי כטב"ם ציוני אלים. הכל יחסי בחיים. מלחמה. לא פחות. ואנחנו יושבים בבית ומחכים להוראות מתי להיכנס למסתור, כי עוד מעט ינחת טיל על גוש דן ועוד בלוק מגורים יתפ

מה עושים עם הג'ינסים הישנים? איך נפרדים יפה מזוג מכנסיים שמלווה אותי כל כך הרבה שנים, ורק נעשה גזעי יותר עם הזמן. איך מניחים אותו בצד, בדרכו האחרונה, אל המיחזור, מבלי לפגוע בזכרונות הטובים שהיו לנו איתו ובלעדיו. שנים שאני מרענן את המלתחה. כל טיסה לחו"ל, כל מכירת סוף עונה, כל רענון מלאי בחנות הג'ינסים התורנית האהובה עלי, מעמיסה על המדפים בארון שלי עוד זוג כחול כהה וגזעי במידה 34W/32L. מידה אותה אני שומר מאז שהבנתי כי מכנסי ג'ינס קונים גם על פי מידת האורך שלהם, 32L, ואז אני לא

ששון כבר בן 74, השייח' של החבורה שלנו. אין לו מתחרים בשמחת החיים, ובתיאבון הבלתי נגמר שלו לטרוף אותם. ממנו למדתי שלגיל באמת אין משמעות. אז נכון, הוותק שוחק לנו את האיברים, מבריח את הסידן, סותם פה ושם עורקים ובעיקר מרחיב את המותניים – אבל הוא גם מעניק לנו פרספקטיבה, הזדמנות שנייה לחיות כמו שצריך. עם התובנה הזאת ארזנו וקפצנו לאלבניה. סופ״ש וולנטיין במדינה מוסלמית, שכנראה לא קיבלה את המזכר, והתאהבה בנו הישראלים בשנים האחרונות. ההתרשמות הראשונית: אלבניה בידינו. כמו שכבשנו בזמנו א