סיפורי אבידר

הנכדה של סופיה לורן לא חיכתה לנו בשער המנזר. החברים הפרנציסקנים שלה לא מכינים את היין הכי טוב בהרי ירושלים, לפחות לא כזה שטעמתי, ולא חטאתי בשבוע האחרון כך שלא היה לי וידוי דחוף לחלוק עם האב הקדוש. אז למה לעזאזל נסעתי בשבת האחרונה מהבועה התל אביבית למנזר יוחנן במדבר, פנינה תאולוגית מרשימה שיושבת בדיוק חמש דקות מהדסה עין כרם? התחזית הבטיחה שבת חמימה, שמש בשפע של סוף ינואר, ומזג האוויר - אתם יודעים - הוא הדבר הכי בלתי צפוי במזרח התיכון חוץ מהפוליטיקה שלנו. נסענו למנזר כי התמונו

חברים, עשיתי אקזיט. כן, גם אני הצטרפתי לרשימת בחורינו הטובים שליד שמם אפשר לכתוב – עשה אקזיט . זה סיום של מהלך לא פשוט: עבודה קשה, לילות לבנים, שדרוג גרסאות, התאמה למציאות משתנה, הוספת שכבת AI מתקדמת, וגם מו"מ עיקש על המחיר – אקזיט מהסרטים. לסיפור שלי יש סוף טוב. הרי אקזיט תמיד נתפס כסוף טוב – כזה שרק מעטים מגיעים אליו. זה התואר של מי שחוצה את קו הסיום, חותם על הסכם המכירה ולא ממצמץ ראשון, זה שמבין שהוא הגרסה הטובה ביותר של עצמו, והמחיר? בהחלט משקף את ערכו האמיתי. לדעתו, כמוב

נדלקתי. שוב. הפעם על דו-גלגלי חשמלי חדש. האלגוריתם ברשתות החברתיות כבר מכיר אותי טוב מדי; אני פתי צרכני קלאסי שמתלהב מניקלים נוצצים, נהמת מנוע (גם אם היא מלאכותית), פניה חדה בהשכבת גוף, ואפשרות איכסון נדיבה לכל הפינוקים שאנחנו קונים בשוק ביום שישי רגע לפני שהבסטות נסגרות. זה בדיוק מה שחיפשתי בשנתיים האחרונות, אבל הראש שלי היה במקום אחר לגמרי. חיפשתי אופנוע לא מהיר מדי - כי 130 קמ"ש זה כבר גדול עלי. חיפשתי דו-גלגלי שלא שוקל רבע טון. משהו חשמלי. ולמה? כי אין סיכוי שאחזור לתמסור

גנבו לי את הטלפון. הבנה מיידית, חד־ערכית, חדה וכואבת. הלך לי הטלפון. לא שכחתי, לא הנחתי בחדר השני, לא נשאר באוטו. הטלפון שלי איננו. נקודה. זה התחיל כל כך אחרת. בוקר תל אביבי רגוע, מקיאטו ארוך, חבר טוב ושיחות של הורדת דופק אחרי שעה בחדר כושר. רצינו פשוט להנות מהכיף הראשוני, ממה שבספרות מכנים לעיתים "רגעי חסד" (Grace) – אותם רגעים נדירים שבהם אנחנו מתעלים מעל היומיום ונמצאים בנוכחות מלאה, במצב של Being. הטלפון שלי נח על השולחן, הפוך ושקט. שלא יפריע לאושר הזה. הרקע היה מושלם. לה

כבר חודשיים שזורמים מים שהותפלו בחדרה אל תוך הכינרת. הרבה מים. צינור גדול עם הרבה צול בקוטר. פשוט פתחו את השיבר, וממלאים את הכינרת. המים הצלולים, מי שתיה כשרים וטעימים, ישר ממכון ההתפלה - אל הכינרת. כרגע הם זורמים באפיק נחל צלמון בעוצמה וממלאים את הכינרת במים. מי ים שעברו התפלה ונשאבו מזרחה במעלה הגליל התחתון עד לאפיק הצלמון בואך חופי הכנרת במגדל. בא לי לשתף אתכם בחוויה. יום של תענוג. שילוב מנצח של חברה טובה, שמש חמימה ומדריכת טיולים חביבה הוציא אותנו בשבע וחצי מהבית עם סנד

סבא שלי היה חייט. אבא שלי כבר העסיק חייטים שתפרו עבור החנות שלו את מיטב מעילי הצמר של נשות תל אביב. לי אין מושג אם חולצה ירוקה מתאימה למכנס חום. אימא שלי כתבה על אופנה, הוזמנה לתצוגות בפריז כעיתונאית בכירה, ערכה מגזין אופנה יוקרתי, כמעט כמו מריל סטריפ ב“השטן לובשת פראדה”, רק שהיא הייתה טובת לב ולא ידעה לכתוב מילה רעה אחת. המזכירה שלה בשנים שהייתה עורכת, הייתה יותר חברה מאשר מזכירה. וכמו שלא ידעה לבשל, למרות שפרסמה ספרי בישול רבים, כך גם הטעם שלה בבגדים לא היה משהו. ואני, מהבח

אותי לא בחרו לוועד הכיתה. עובדה. לא הייתי מהמובילים החברתיים בתיכון, לא כיכבתי בחוג לריקודי עם, והרומן שלי עם "צופי דיזנגוף" הסתיים במחנה קיץ אחד שבו נשלחתי הביתה בבושת פנים, באמצע החגיגה. המדריך תפס אותי במגורי הבנות. סתם, אל תפליגו בדמיון; רצו להרתיע את כולם אז בחרו את החנון הכי גדול במחנה ושלחו אותו הביתה למען יראו וייראו. האמת המתסכלת היא שלא היה לי שום קשר עם אף אחת מהבנות שם. סתם נכנסתי לשמוע מוזיקה מהטרנזיסטור, והמדריך, בחושים של קולונל, סימן אותי כמטרה. לא שלא רציתי ל

אנחנו גרים בבית משותף תל אביבי קלאסי. לא מגדל יוקרה מהעשור האחרון  עם לובי ממוזג מצופה שיש ושוער במדים שמברך אותך לשלום, מרחיק מעריצים מידוענים שגרים באחת מהקומות הגבוהות, ובעיקר מקבל חבילות מנציגי פדקס, צ'יטה וכל בחורינו הטובים על הקטנועים שדואגים כי הרכישה האחרונה בעלי אקספרס תגיע אלינו ישירות ובמהירות.  אנחנו גרים בכיף בבניין בן 15 קומות, 60 משפחות, שעומד על תילו כבר 46 שנה. בניין שידע ימים יפים יותר, אבל עדיין עומד זקוף מול הלחות של מישור החוף. בית עם מזגני חלון, מהתקופה

אנחנו גרים בבית משותף תל אביבי קלאסי. לא מגדל יוקרה מהעשור האחרון  עם לובי ממוזג מצופה שיש ושוער במדים שמברך אותך לשלום, מרחיק מעריצים מידוענים שגרים באחת מהקומות הגבוהות, ובעיקר מקבל חבילות מנציגי פדקס, צ'יטה וכל בחורינו הטובים על הקטנועים שדואגים כי הרכישה האחרונה בעלי אקספרס תגיע אלינו ישירות ובמהירות.  אנחנו גרים בכיף בבניין בן 15 קומות, 60 משפחות, שעומד על תילו כבר 46 שנה. בניין שידע ימים יפים יותר, אבל עדיין עומד זקוף מול הלחות של מישור החוף. בית עם מזגני חלון, מהתקופה

א. הגיע לגיל שבעים כשהוא מצויד בכל מה שגורם לחברים בני גילו להחוויר מקנאה: בלורית מפוארת על הראש, בטן שטוחה באופן חשוד, פרק ב׳ מהסרטים ואקזיט מהחלומות. אחרי שקיבלנו את ה-SAVE THE DATE לחגיגות השבעים שלו, התייצבנו עם חיוך, אבל גם עם לא מעט השתאות. זה ממש לא מובן מאליו לראות גבר בן שבעים מאוהב כמו נער, בטח אחרי רכבת ההרים הרגשית שעבר. היו שם שנים לא פשוטות. הצלחה פיננסית מסחררת במשרד, ומנגד מחלה קשה בבית. שש שנים של מאבק וסבל שהסתיימו בפרידה כואבת מאשתו האהובה. אבל אז הוא יצא ל

הקמנ"ק, החיילת והנס של הרשת במלאבס: כך מצאנו אהבה חדשה במקום האהבה האבודה; האם המקומון יכול לשדך צעירים בני 80? לפיני, קצין בקרה מהיב"א (יחידת בקרה אווירית) הדרומית במצפה רמון של שנות השישים, הייתה יד חזקה. לא בפוקר, אלא בהורדת ידיים מול חיילים משועממים בשק"ם. הוא היה בחור מוצק, מפתח תקווה, עם לב זהב וציניות נעורים. כשנתיים לפני מלחמת ששת הימים, כשרחל'ה הצעירה הגיעה כחיילת ליחידה, תוך ימים ספורים היה ברור לכולם: היא בת הזוג של הקמנ"ק, קצין מערכות הנשק ביב"א - האחראי על הגנת ש

ערב. מורידים הילוך. מורידים דופק. מורידים פוטר חמים ממחלקת החורף בארון. אנחנו יורדים לקפה השכונתי. הערב אנחנו ביחד. אין ערב בנים. הפרלמנט של הוותיקים התפזר. חוג יוגה היה אתמול. הנכדים מחכים לנו מחר. הערב הזה הוא שלנו. בר שכונתי. התזמון הוא קריטי: קצת אחרי ה-Happy Hour של ההייטקיסטים, ורגע לפני שהילדים בני העשרים כובשים כל פיסת נדל"ן פנויה בבר-קפה שלנו עם הלפטופים והחלומות שלהם. זה לא באמת משנה אם זה בבזל המתברגן, בירמיהו הצפוני או בלב הבום של דיזנגוף פינת נורדאו – הטקס הוא ק

תמיד היה משהו ממגנט, כמעט מכשף, בטרגדיה של "מועדון ה-27". ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון איימי ווינהאוז וקורט קוביין הפכו למיתוסים של "צעירים לנצח". אגדות של כישרון אדיר שקרסו ומתו לפתע בגיל 27. המיתוס הזה, שמרוח בצבעים עזים של גרפיטי על קירות מתקלפים, מוכר לנו סיפור רומנטי ומעוות על אמנים שחיו על הקצה ועזבו בשיא, לפני שתלאות הזמן הספיקו לגעת בהם. אבל אף אחד לא הכין אותי למועדון המפוקפק, האפור והכואב באמת שאליו נשאבתי השבוע במחשבותיי בעל כורחי: "מועדון ה-72" . זה

הקדמה - הכינו את הממחטות. וותרו רגע על הציניות. זה לא מקובל לכתוב מראש טור אחרון בעיתון. בדרך כלל מודיעים לך בדיעבד כי זהו. הגזמת בפעם האחרונה. יותר מדי תגובות כועסות בקרב הקוראים. זהו. אין לנו צורך בטור שלך מסיבות ברורות - אתה לא מספיק טוב. השבוע זה אחרת. זהו טור פרידה. טור מסכם. טור שאחריו כבר לא יהיה עוד טור. כי העיתון הזה נסגר. גיליון אחרון. אסטה לה וויסטה בייבי. להתראות במדיה אחרת, כי המקומונים - יוק! זה לא שפיטרו אותי, או שלא היו מרוצים מהטור. בעל הבית פשוט החליט שזה נג

עליה לרגל לירושלים? בשמחה, אבל רק ברכבת. אין סיכוי שאכנס עם רכב פרטי לעיר הכי קדושה, קסומה ופקוקה בעולם. נראה שמישהו לקח את התעלות התל־אביביות - עם הדחפורים הצהובים, הקונוסים המהבהבים, המומחיות בהפעלת פועלים שאין להם אלוהים ובראשם מהנדסי עירייה חסרי רחמים — ופשוט שיסף את עורקי התנועה של עיר אבותינו. בחנוכה נקלענו לעיר הבלתי אפשרית הזאת. נתונים לחסדי התחב״צ, עם היכרות מינימלית עם הטופוגרפיה ההררית, מחזיקים ביד את הנייד ומנסים להבין מהאפליקציה איך לעזאזל יוצאים מכאן ומגיעים לתח

גשם רציני ראשון בעירנו. ריח ייחודי של שלוליות, עצים רטובים ושיר בלב. זה הרגע שמציף אותי בזיכרונות תל אביביים משנות השבעים: כשהרעם נועד להוציא אותנו הילדים מהבית עם מגפי גומי, ולא לכנס אותנו בחרדה מול המסכים האישיים. בזמני פרשנו עם ספר קריאה לעולם אחר, רכבנו על אופניים בלי קסדה ושרדנו, נפלנו ושברנו יד או נקענו קרסול - ונשארנו עם פרופיל 97 עד לגיוס. היה בעיקר כיף. לבדנו, בעצמנו ועם המון חברים. היום, הילדות האורבנית היא עניין מסובך, יקר ובעיקר – חרדתי. הילדים שלנו צמודים למסכים,

וברכה!!!  זו התשובה הראשונה שעולה לי בראש בכל פעם שאני רואה גבר בגופייה לבנה, וזו כמובן רק הוכחה לכמה הסאטירה של "ארץ נהדרת" (והצעקה הבלתי נשכחת של ירון ברלד) הדביקה ל"גופיית סבא" הזו ניחוח קומי-נפיץ. אבל בואו נתחיל את הבוקר דווקא בשיתוף על העבודה על לוק שלי בחדר הכושר. לא להיסחף, אני לא "עובד". אני מתאמן. המשקולות שלי לא ממש כבדות - פחות מעשרה קילו לכל יד - ואני בעיקר מעביר זמן בחברותא של צעירים רציניים. זו חברותא של דור שחי היברידית; הם עובדים מול המראה השכונתית, ובצהרים הם

האם תל אביב באמת תצליח לנסוע לאט יותר? ראש העירייה, רון חולדאי, הכריז על גזירה חדשה - 30 קמ"ש ברוב רחובות העיר . לטענת העירייה, זה יציל חיים, יפחית תאונות ב-30%, יגביר סיכויי הישרדות להולכי רגל ל-90% (לעומת 10% במהירות גבוהה יותר), וישפר את איכות החיים - פחות רעש, פחות זיהום. . עד סוף השנה יסיימו לתמרר את הרחובות במלבן שבין נמל תל אביב, רחוב אילת, אבן גבירול ושפת הים באופן שיגביל את המהירות ל-30 קמ"ש.  אם ימצאו רחובות מועדים למהירות – יוסיפו פסי האטה והצרת נתיבי נסיעה, לרסן

ישראל היא אכן מדינה של בין המלחמות: מלחמות קצרות של שישה ימים, מלחמות ארוכות של שנתיים, ומלחמות מוניציפליות שלפעמים צריך הרבה אורך נשימה עד שהצדק מנצח. קחו לדוגמה את הזוג מיכאלה ונמרוד. שמות בדויים כמובן כדי לשמור עליהם מאימת פרחי העירייה. הם חיים באושר בלב תל אביב משנת 2005 ועד היום. זוג משמים שהחליט שאין לו צורך להתמסד רשמית בישראל. הסכם נישואין מפעם באי שם באירופה הספיק להם. הם חיים ואוהבים כמו עוד הרבה זוגות תל אביביים, רק בלי שעברו אצל רב, עורך דין או ידוען שעורך חתונו

ביום רביעי ימלאו 12 שנים מאז נפטר אריק. הלב שלי מלא בגעגוע לקולו, למערכונים, לתקווה שאולי יחזור להופיע בפעם האחרונה. הזמר שסירב להצעה נדיבה מעיריית תל אביב - עוד הופעה אחת בפארק הירקון תמורת 6 מליון שקלים. עקשן ודעתן. מעדיף להיות בבית. עם התוכי יוסי, עם סימה. עם השירים ועם עצמו - לא יחזור לבמה יותר. השבוע סיימנו את הסיור האורבני הלילי שלנו בבית הקברות הוותיק ברחוב טרומפלדור. שם, במרחק של כ-700 מטרים בלבד מביתו הנצחי ברחוב חובבי ציון 40, טמון כבר 12 שנים הזמר הישראלי הגדול מכו