גברים הם עם מוזר. אתה קובע איתם פגישה. לא עסקית, חברתית. בשעות היום. אחרי בדיקות הדם בקופת החולים ולפני תורנויות הנכדים. אתה מתכנן את היום בהתאם. ואז, בדרך כלל בשעה שבה ברור שההודעה נכתבה בשירותים או באיזה מחבוא אחר, מגיעה ההתנצלות. במקרה הטוב: "הפתיעו אותי בטיסה לרודוס." בדרך כלל זה נשמע יותר כמו: "מתנצל, חייב לדחות. אני הבוקר על תקן מלווה מלכה." כלומר, בתרגום חופשי: "מאמי ביקשה שאקפיץ אותה לשוק לוינסקי." בינינו, זה לא באמת צריך להפריע לי. כל אחד והבחירות שלו. כל אחד וה"מאמי

לא מבין את זה. המחירים פה נוסקים כאילו הם מתאמנים לאולימפיאדה, ההכנסה שלנו עומדת במקום כבר שנים - אם לא נסוגה בזהירות לאחור - ותוספת היוקר של שני האחוזים שקיבל חלק מהעם עשתה בערך מה שכוס מים עושה לשריפה בכרמל. ובכל זאת, אנשים שורדים. יותר מזה: הם חיים. יוצאים. מזמינים. טסים. קונים. נהנים. נתב״ג שוצף, המסעדות מהבילות, מסכי הטלוויזיה גדלים משנה לשנה, והשכנה שלי מחליפה טלפון בששת אלפים שקלים בלי למצמץ. בתשלומים, כמובן. כי גם הטלפון צריך זמן לעכל את זה. כרטיס טיסה לפריז, שפעם עלה

חמש עשרה קומות, שישים משפחות, מאות דיירים ואלפי אורחים, וכולם מצפים ממך להיות במיטבך עוד לפני שהקפה של הבוקר התחיל להשפיע. דלת המעלית נפתחת, אתה בדרך לשיעור יוגה, נאבק בזמן כדי לתפוס את המקום הרחוק מהמזגן, ואז מחכה לך המבחן האמיתי: זוג שכנים מבוגרים שמחייכים אליך בציפייה. בתוך שניות אתה אמור לשלוף מהארכיון את כל הרזומה שלהם, שמות, ילדים, קומה, איפה הם חונים, ואיזו בדיחה קטנה תעבוד הפעם כדי להתחמק משיחה על מזג האוויר. "כל ישראל חברים", אומרים. בבית המשותף זה מרגיש לפעמים יותר

חבר שלי מרותק לכיסא גלגלים. לתמיד. באמצע החיים הוא נפל מהאופניים על העורף. בשנייה אחת החיים התהפכו. הוא כבר לא הולך. נכה במאה אחוז. יש תו נכה, יש רכב עם מנוף שמעלה ומוריד את כיסא הגלגלים, ויש לו אפילו מקום חניה מסומן מול הבית בשכונה בה אנשים מוכנים לתרום כליה תמורת חניה פרטית קבועה. אבל הוא לא מוכן להסתגר. בבקרים אני רואה אותו "טס" בגובה מאוד נמוך על שביל האופניים בדיווש אופקי באופני-יד מושקעים שהותאמו במיוחד לטעמו ומגבלותיו. בנוסף הוא יוצא, מבלה, נפגש עם חברים וממשיך לחיות

בוקר. אנחנו בדרך אל העיר. תור המכוניות מזדחל מכיכר אל כיכר בדרך החוצה מהשכונה. נסיעה איטית, לא לחוצה, בלי תמרוני עקיפה ובלי נהיגה במסדרון הצר שבין שני טורי המכוניות. אנחנו ממש לא ממהרים, ובאופן מפתיע גם כל השותפים שלנו לכביש התעוררו הבוקר רגועים. עד לאירוע. אני נוהג כמעט על השול. בהמשך אני מבחין בקטנטן על האספלט. הוא קפץ מהמדרכה, בלי מבוגר אחראי לצדו. מקפץ בשמחה לעבר המדרכה שממול, והמכוניות ממשיכות להזדחל, פגוש צמוד לפגוש. הנהגים כלל לא רואים אותו. רק אני. אני קופא במקומי. הר

השדון הצהוב מרחוב דובנוב בחירות. לא הבחירות לכנסת. הבחירות שלנו. עוד הרבה לפני שלמדנו להצביע, למדנו לבחור. מהרגע שהפסקנו לזחול והתחלנו ללכת, בחרנו לאן ללכת, אחר כך עם מי ללכת, ובסוף גם איך לחיות. החיים היו פשוטים. כך או אחרת. לא רק ימין או שמאל. הבחירות היו דיכוטומיות, ברמה הכי בסיסית של החיים. חוף גורדון או מציצים, הולכים לבית הספר או מבריזים, חמוץ או מתוק, קלטות בטא או VHS, אלביס או קליף ריצ'ארד, אייקה היפה או נתי הבלונדינית. לא היו הרבה אפשרויות, אבל הייתה לנו הזכות לבחור

בארוחת ששי, הנושא העיקרי בכל רחבי העולם יהיה לבטח מסי מול נבחרת ספרד. אלא אם מדובר במשפחה ללא לימודי ליבה, ללא תשתית אינטרנטית, בעולם בו משחק פוטבול הוא קטטה המונית של עשרים ושנים בריונים עם קסדות ורצח בעיניים הרודפים אחרי כדור אליפטי שאסור לבעוט בו, ולא בלט מודרני של 22 וירטואוזים המכדררים בכדור עגול עם הפסקת שתיה כל רבע משחק שהומצאה בכלל לטובת עוד כמה תשדירי פרסום הנמכרים בעשרות מיליוני דולרים. אחרי שלושה שבועות של משחקי כדורגל הזויים בין מדינות נעלמות למעצמות על, כשמדללים

המונדיאל. אירוע עולמי חוצה מדינות, חוויה מזוקקת לחובבי כדורגל, ויותר מכך - לאוהדי גיבורי-העל שהפכו את כישרון הכדרור שלהם לתעשייה של מיליארדי דולרים. השנה, המונדיאל מביא איתו שוב מפגשי יוקרה באווירה לוהטת, שעות צפייה בלתי הגיוניות, והזדמנות למתנה המושלמת לבן המתבגר. מתנה יקרה ביותר, כזו ששקולה היום למחיר של מכונית לפחות. בדיוק לפני שישים שנה, קיבלתי מתנה כזו לבר המצווה שלי. שנת 1966. קיץ של פרשת "שלח לך" בבית הכנסת ביל"ו בתל אביב, שם עליתי לתורה. כנהוג באותם ימים, האירוע הניב

דיסקליימר קטן למען הסדר הטוב: מדי פעם מצטייר כאילו אני מחלק פה עצות הרות גורל על זוגיות, החיים ומה שביניהם. אז רגע לפני שאתם מיישמים - הכותב אינו רופא, לא למד פסיכולוגיה ולא מתיימר להחזיק בתעודת יועץ. הפוסט אינו מרשם רפואי ואף רוקח לא ינפק לכם עליו תרופה. הדברים שנכתבים כאן מיועדים לחברים שלי, ולאנשים שהראש שלהם דומה לשלי, ומוגשים כנקודת מבט אישית בלבד. יש מספיק מומחים ברשת למי שמחפש הדרכה מוסמכת - כאן אנחנו פשוט מדברים. פיץ' מֶלבָה. מישהו מכיר את המנה הזאת? קינוח גלידה אמריק

בזוגיות מוצלחת, ההצלחה נמדדת בשק החוויות המשותפות שצברתם לאורך הדרך. לא בגודל טבעת היהלומים. לא בארוחה במסעדת מישלן. לא בדירה מול הים, ולא ברכב החשמלי החדש עם מסך בגודל של מחשב ופונקציות שאף אחד לא באמת מצליח להפעיל. ההון האמיתי של זוגיות נבנה מרגעים. אירוע קטן שמקפיץ את הדופק. פסטיבל שמעמיס על כל החושים. שביל תלול בדרך לפסגה. חיבוק מול שקיעה במפרץ שקט. צחוק בלתי נשלט בגלל משהו שרק שניכם מבינים. אינספור חוויות קטנות שאוספים בדרך, וככל שהשנים עוברות הן הופכות למטבע היקר ביותר

בשבוע שעבר ע. נפטר ממחלה קשה. עוד חבר שמת. אחרי מסע אלונקות ארוך ומתיש במסדרונות בתי החולים, הגיע לקו הסיום. במקום לקבל כומתה, עטפו אותו בתכריכים, הספדים, דמעות וגעגוע. חבר שמבוגר ממני בשנה, שכבר לא יצחיק אותי. לא ימליץ לי על ספר טוב. לא יעטוף אותי בעשן מסיגר קובני מיוחד. לא נשמע עוד על סיפורי מסעותיו ברחבי המישלן ועל מדרונות הסקי, ואהבתו הגדולה ללחיים. סיפור עצוב מאוד. בנסיבות ממש בלתי צפויות, עם כל השכול שמקיף אותנו בשלוש השנים האחרונות, המוות שלו ממש הפתיע אותנו. במקרה זה,

"תהיה בריא". זו כנראה הברכה הכי נפוצה במחוזותינו. המהדרין והנדיבים מוסיפים גם "בריאות ואריכות ימים", והמפליגים במחיר יאחלו "נחת ומזל טוב", שזה כבר הטופ של עולם הברכות. אני, תודה, מסתפק בבריאות. את כל השאר אפשר לקנות - למי שיש מזל, כמובן. את הבשורות הרעות, לעומת זאת, אתה תמיד מקבל בלי הכנה מוקדמת. שומה חריגה, זרימה מגומגמת, שיעול טורדני, בדיקת דם עם כוכביות, ירידה פתאומית במשקל, או כל איתות גופני אחר. מנורת אזהרה קטנה שנדלקת בלוח המחוונים הפרטי שלך ומבשרת את הבשורה: הלו, אתה ח

רגע לפני שהפלג הירושלמי השתלט לנו על החיים, לגמרי במקרה, הדרמנו על כביש 90 בואך אילת. סופ״ש של חברים, מוזיקה ואווירה טובה. רפואית כמובן. הרחק מההמון החרדי הסוער, בואך טיילת המלונות נטולת המע״מ האילתית, רגע לפני הרמזור הראשון בערבה לתל אביבים - מקבלים תזכורת למציאות. שדה התעופה רמון, מונומנט כשלון טרמינלי תעופתי, הפך פתאום לחניון המטוסים הזרים הכי אסטרטגי במזרח התיכון. מהכביש רואים אין סוף זנבות מטוסים של בעלות הברית, החונים שם על כל רחבה אפשרית - תרחיש שאף מתכנן שדות תעופה לא

יש לי קשר עמוק עם מוקד 106 התל אביבי. במשך שנים אני מציק להם עם דיווחים, והם מעדכנים אותי. טיפלנו, סגרנו הברז, החלפנו ממטרה, פקח רשם לרכב החוסם דו"ח חניה, נעביר הלאה וכדומה. עם כל התלונות והקיטורים שיש לי כתל אביבי על מסלול היסורים שאנחנו עוברים כל יום בין הריסות העיר, לחברה במוקד 106 מגיעות הרבה מחמאות. והיום הפתעתם אותי לטובה. באמת. כמו שאת הרחבת המדרכה ברחוב דניאל סמבורסקי הצלחתם למשוך למעלה מחצי שנה, וכמו שאת חציבות הרכבת הקלה הצלחתם למשוך לחצי יובל, כך הצלחתם להפתיע אותי

שש בבוקר, קו המים של חופי הכרך התל אביבי. זו רצועת הביטחון האמיתית שלי, אולי היחידה שנותרה בכל המזרח התיכון המהביל הזה. בשעה הזו האוויר עוד צלול, נקי, מחזיק שאריות של קרירות שקרית שעוד מעט תימחק כלא הייתה, הרי חמש בבוקר של שעון הקיץ הוא עדיין חושך מוחלט, ורק עכשיו, עם הדמדומים הראשונים, אפשר להתחיל לנשום. הגלים נשברים בקצב קבוע, אדישים לחלוטין למהדורות החדשות. פתיחה תל אביבית מנצחת לעוד יום בלתי אפשרי. לי ולעשרות הצעירים ברוחם שמעדיפים את החוף על החרופ, את הספורט על הביס, את

חברים, אילו הייתי עונה לכל מברך היום באופן אישי - היו מאשפזים את האגודל המקליד שלי בטיפול נמרץ. בקיצור, כיף לאגו, אבל בואו נהיה רציניים. אני מכיר את עצמי, קטונתי מהמחמאות. יש לי תכונה אחת מבורכת: אני בוחר חברים טובים. אנשים עם נשמה, כמותכם. אנשים שגם אם הם לא שותים ויסקי או משחקים מטקות על חוף הצוק, אפשר לדבר איתם על אהבה, על ציונות, על אופנועים ועל אוכל ישראלי טעים. הטקסטים השבועיים שלי מרוחים במרחב הזה של מנעמי החיים והשיחות הפנימיות של אנשים כמוני. מספר אישי שמתחיל ב-213,

יש משהו בבילוי הזוגי בתל אביב של 2026 שזועק לשינוי. אנחנו יוצאים מהבית, מחפשים את אותה פינה אינטימית, אבל לעיתים קרובות מדי מוצאים את עצמנו בתוך חלל מעוצב לעילא, שבו המוזיקה בוקעת בעוצמה שמקשה על שיחה, והתפריט מבקש להרשים יותר מאשר להשביע. זה נחמד, זה אופנתי, אבל זה מפספס את העיקר. יש משהו עצוב, כמעט טרגי, בבילוי הזה. אנחנו מחפשים את אותה פינה אינטימית, אבל מוצאים את עצמנו בתוך "חלל תעשייתי" מעוצב להפלא, שבו המוזיקה בוקעת בעוצמה של המראה במטוס סילון, והתפריט מציע לי סינגל מאל

דלתות מסתובבות. לפנות ימינה או שמאלה. מסלול חיינו הוא שסתום חד-כיווני. נדיר שאפשר לשחות נגד הזרם או להתחרט. נגעת - שילמת. צנחת - 21, 22, 23, ואולי יפתח המצנח. אולי תכריז על אקזיט, אולי תנחת לא טוב ותשבור רגל. הכל אפשרי, אך אולי הכל ידוע מראש. שהרשות נתונה, ולי? לי בטח אין שליטה על מה שמחליטים עבורי מלמעלה, לפחות בקריאה טרומית בבית הנבחרים על הזיות המהפיכה הקרובה - עניין שלא מקובל עליי בלשון המעטה. פעם, לפני שהחלטתי באמת עם מי או איך אני מבלה את שארית חיי, הגעתי לבחירה אחת משמ

חג. תל אביב בניוטרל. טראמפ מחליף טיוטות עם טהרן על עתידנו. אנחנו צועדים בפארק גני יהושע עם כל מי שלא קפץ לאלבניה בואך פוקט לסופ"ש של שבועות. בפאתי הפארק, לקראת מתחם נמל תל אביב, עומדים עמודי הזיכרון השחורים. יד לשם. הרבה דממה. יותר מדי. אובליסקים שחורים עליהם חקוקים מיטב בנינו וחברינו. ובום. לא ידעתי. לא חיפשתי אף פעם את שמו. ובראש העמוד הראשון שצעדתי מולו, חקוק שמו של אבי. הטייס. החבר. מי שישן לידי באוהל בשלב המכין. מי שחלק איתי את החבילות שהאימהות שלנו שלחו לנו לטירונות. מי

אני מתנצל מראש על העיסוק החוזר בנושא בנאלי כמו חתונות, אבל סבב החגיגות העונתי הזה מקיף את כולנו בימים אלו. אלו הם המועדים הכי מבוקשים בשנה, אחרי המילואים, לפני המלחמה הבאה, כי כמה כבר אפשר לדחות, כי המועד הקודם בכלל בוטל בגלל הנחיות פיקוד העורף. ספירת העומר כמעט הסתיימה בהצלחה, ובסוף, הכל קורה בגלל האהבה. ותמיד, אבל תמיד, עדיף חתונות על לוויות. חתונה שלישית בתוך עשרה ימים בלבד כבר מייצרת סעיף תקציבי משמעותי בכל משפחה. אצל הצעירים, שמוצפים בהזמנות מכל עבר, אני מניח שמדובר בהוצ