סיפורי אבידר

רגע לפני שהפלג הירושלמי השתלט לנו על החיים, לגמרי במקרה, הדרמנו על כביש 90 בואך אילת. סופ״ש של חברים, מוזיקה ואווירה טובה. רפואית כמובן. הרחק מההמון החרדי הסוער, בואך טיילת המלונות לנטולת המע״מ האילתית, רגע לפני הרמזור הראשון בערבה לתל אביבים - מקבלים תזכורת למציאות. שדה התעופה רמון, מונומנט כשלון טרמינלי תעופתי, הפך פתאום לחניון המטוסים הזרים הכי אסטרטגי במזרח התיכון. מהכביש רואים אין סוף זנבות מטוסים של בעלות הברית, החונים שם על כל רחבה אפשרית - תרחיש שאף מתכנן שדות תעופה ל

יש לי קשר עמוק עם מוקד 106 התל אביבי. במשך שנים אני מציק להם עם דיווחים, והם מעדכנים אותי. טיפלנו, סגרנו הברז, החלפנו ממטרה, פקח רשם לרכב החוסם דו"ח חניה, נעביר הלאה וכדומה. עם כל התלונות והקיטורים שיש לי כתל אביבי על מסלול היסורים שאנחנו עוברים כל יום בין הריסות העיר, לחברה במוקד 106 מגיעות הרבה מחמאות. והיום הפתעתם אותי לטובה. באמת. כמו שאת הרחבת המדרכה ברחוב דניאל סמבורסקי הצלחתם למשוך למעלה מחצי שנה, וכמו שאת חציבות הרכבת הקלה הצלחתם למשוך לחצי יובל, כך הצלחתם להפתיע אותי

שש בבוקר, קו המים של חופי הכרך התל אביבי. זו רצועת הביטחון האמיתית שלי, אולי היחידה שנותרה בכל המזרח התיכון המהביל הזה. בשעה הזו האוויר עוד צלול, נקי, מחזיק שאריות של קרירות שקרית שעוד מעט תימחק כלא הייתה, הרי חמש בבוקר של שעון הקיץ הוא עדיין חושך מוחלט, ורק עכשיו, עם הדמדומים הראשונים, אפשר להתחיל לנשום. הגלים נשברים בקצב קבוע, אדישים לחלוטין למהדורות החדשות. פתיחה תל אביבית מנצחת לעוד יום בלתי אפשרי. לי ולעשרות הצעירים ברוחם שמעדיפים את החוף על החרופ, את הספורט על הביס, את

חברים, אילו הייתי עונה לכל מברך היום באופן אישי - היו מאשפזים את האגודל המקליד שלי בטיפול נמרץ. בקיצור, כיף לאגו, אבל בואו נהיה רציניים. אני מכיר את עצמי, קטונתי מהמחמאות. יש לי תכונה אחת מבורכת: אני בוחר חברים טובים. אנשים עם נשמה, כמותכם. אנשים שגם אם הם לא שותים ויסקי או משחקים מטקות על חוף הצוק, אפשר לדבר איתם על אהבה, על ציונות, על אופנועים ועל אוכל ישראלי טעים. הטקסטים השבועיים שלי מרוחים במרחב הזה של מנעמי החיים והשיחות הפנימיות של אנשים כמוני. מספר אישי שמתחיל ב-213,

יש משהו בבילוי הזוגי בתל אביב של 2026 שזועק לשינוי. אנחנו יוצאים מהבית, מחפשים את אותה פינה אינטימית, אבל לעיתים קרובות מדי מוצאים את עצמנו בתוך חלל מעוצב לעילא, שבו המוזיקה בוקעת בעוצמה שמקשה על שיחה, והתפריט מבקש להרשים יותר מאשר להשביע. זה נחמד, זה אופנתי, אבל זה מפספס את העיקר. יש משהו עצוב, כמעט טרגי, בבילוי הזה. אנחנו מחפשים את אותה פינה אינטימית, אבל מוצאים את עצמנו בתוך "חלל תעשייתי" מעוצב להפלא, שבו המוזיקה בוקעת בעוצמה של המראה במטוס סילון, והתפריט מציע לי סינגל מאל

דלתות מסתובבות. לפנות ימינה או שמאלה. מסלול חיינו הוא שסתום חד-כיווני. נדיר שאפשר לשחות נגד הזרם או להתחרט. נגעת - שילמת. צנחת - 21, 22, 23, ואולי יפתח המצנח. אולי תכריז על אקזיט, אולי תנחת לא טוב ותשבור רגל. הכל אפשרי, אך אולי הכל ידוע מראש. שהרשות נתונה, ולי? לי בטח אין שליטה על מה שמחליטים עבורי מלמעלה, לפחות בקריאה טרומית בבית הנבחרים על הזיות המהפיכה הקרובה - עניין שלא מקובל עליי בלשון המעטה. פעם, לפני שהחלטתי באמת עם מי או איך אני מבלה את שארית חיי, הגעתי לבחירה אחת משמ

חג. תל אביב בניוטרל. טראמפ מחליף טיוטות עם טהרן על עתידנו. אנחנו צועדים בפארק גני יהושע עם כל מי שלא קפץ לאלבניה בואך פוקט לסופ"ש של שבועות. בפאתי הפארק, לקראת מתחם נמל תל אביב, עומדים עמודי הזיכרון השחורים. יד לשם. הרבה דממה. יותר מדי. אובליסקים שחורים עליהם חקוקים מיטב בנינו וחברינו. ובום. לא ידעתי. לא חיפשתי אף פעם את שמו. ובראש העמוד הראשון שצעדתי מולו, חקוק שמו של אבי. הטייס. החבר. מי שישן לידי באוהל בשלב המכין. מי שחלק איתי את החבילות שהאימהות שלנו שלחו לנו לטירונות. מי

אני מתנצל מראש על העיסוק החוזר בנושא בנאלי כמו חתונות, אבל סבב החגיגות העונתי הזה מקיף את כולנו בימים אלו. אלו הם המועדים הכי מבוקשים בשנה, אחרי המילואים, לפני המלחמה הבאה, כי כמה כבר אפשר לדחות, כי המועד הקודם בכלל בוטל בגלל הנחיות פיקוד העורף. ספירת העומר כמעט הסתיימה בהצלחה, ובסוף, הכל קורה בגלל האהבה. ותמיד, אבל תמיד, עדיף חתונות על לוויות. חתונה שלישית בתוך עשרה ימים בלבד כבר מייצרת סעיף תקציבי משמעותי בכל משפחה. אצל הצעירים, שמוצפים בהזמנות מכל עבר, אני מניח שמדובר בהוצ

אם הגעתם לכאן במקרה, תרגישו חופשי להישאר. אם חזרתם שוב, כנראה שגם אתם אוהבים סיפורים קטנים על העיר הזאת, על האנשים שבה, ועל החיים עצמם. זה בלוג אישי. קצת תל אביב, קצת נוסטלגיה, קצת חדשות, קצת שטויות, והרבה מחשבות שנכתבות בדרך כלל עם קפה ליד והמון סימני שאלה בראש. אין פה מדריכי אושר, אין תובנות של גורו, ואין הבטחות לשנות לכם את החיים. רק ניסיון לתפוס רגעים. לפעמים מצחיקים, לפעמים מעצבנים, לפעמים סתם אנושיים. אני רגיש וקצת ביישן. תמיד בודק אם אני באמת רצוי. המארחים שלי יכולים ל

עונת החתונות נפתחה רשמית. ספירת העומר עוד רגע מאחורינו, והזוגות הצעירים יכולים להתחיל לספור את הצ'קים. האירוע הכי משמעותי בחייהם קורה ממש עכשיו. חתונה. הרגע שבו הבחירה הכי חשובה שלכם מקבלת חותמת רשמית, תאורה סגולה, עשן מלאכותי ושיר כניסה של עומר אדם. או שלא. ובמקרה הפחות מוצלח, נתראה בעוד כמה שנים על מדרגות הרבנות. הבחור שישב לידי בשולחן של חברי הורי הכלה סיפר שזו החתונה השישית שלהם בתוך שבועיים. בצד השני ישב זוג שחיתן את הבת ערב קודם, ומחר כבר מוזמן לאירוע נוסף. מזל טוב. לפי

אין מה להתלונן. אבל מאז שנפרדתי מהחברים בחיל האוויר אני נושא איתי מזכרת קטנה: טינטון קבוע באוזן. לא משהו נוראי. פשוט רעש קבוע שלא עוזב. אוושה דקה וצורמת שמלווה אותי כבר שנים, כנראה חוסמת בדרך כמה מגווני הצלילים היפים של העולם. נכות פנים־אוזנית שלא מזכה אותי בכלום, אפילו לא במקום חניה חינמי במגרש הציבורי במצפה רמון. לאחרונה שמעתי המלצה על רופא אף־אוזן־גרון ברעננה שמתמחה בדיוק בדברים כאלה, כולל בעיות שיווי משקל וטינטון. לידידה שלי הוא אפילו הצליח להעלים את הרעש לחלוטין. מאחר שנ

שוב אזהרת מסע מקדימה - כל המאותגרים טכנולוגית, כל מי שמאמין כי ה-AI זאת בועה חולפת בחיינו, כל מי ששינויים מאיימים על חדוות חייו - מוזמן לדפדף הלאה. מצד שני - אני מציע לכם משהו מציל חיים. חשוב. בריאותי. אתם תודו לי בענק, או תקללו שקראתם את הקטע הבא, כי אחריו מערכת היחסים שלכם עם קופת החולים שלכם תשתנה. לטובה ולבריאותכם. מצד שני אתם זוכרים כי הכותב אינו רופא... שנהיה בריאים. כל השאר, אם נשים את היד על הדופק (או על הארנק), באמת זניח. העיקר הבריאות; כי את כל השאר אפשר לקנות בכסף

יום שישי בבוקר בתל אביב. העיר מתנהלת כרגיל, כאילו מישהו החליט שהמציאות תחכה בחוץ עד אחרי הקפה הראשון. בתי קפה מלאים, אנשים עומדים בתור לאספרסו כאילו זו פגישת עבודה, ולא עוד ניסיון להתעורר לחיים שנדחו למוצאי שבת. ואני יושב על מקיאטו כפול ארוך עם עצמי ומנהל דיון פנימי ברמה של קבינט מצומצם. הנושא: טיסה לחו״ל. מכובדי, מישהו מתנגד? לא משהו דרמטי. רק קפיצה קטנה לאתונה, ומשם הכול פתוח. טברנה, אוזו, דג על האש, והטלפון נשאר על השולחן הפוך כאילו גם הוא יצא לחופשה. בקטנה. כמו שאנחנו אוה

סופ"ש שמח מתחיל תמיד בשישי רגוע, על מדרכות תל אביב הישנה. דרומית לחפירות תעלת אלנבי, בואך צעירי פלורנטין דרך הבורקסים של לווינסקי. אני מדבר על האזור שבו אין ווייב, יש היסטוריה, תרבות של עסקים משפחתיים שלא הולכים לשום מקום - סביב לוינסקי-הרצל, אחרי שסגרנו עניינים בשוק בצלאל. אנחנו מחנים את הקטנוע ברחוב זבולון - כמובן, במקום שמותר לקטנועים ולא על המדרכה, כי אנחנו מכבדים את החוקים של תל אביב הישנה - ונופלים לתוך המיקרו-קוסמוס של חנויות כלי הבית שם. זה אוסף של כל הדברים הכי לא־עכ

45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנח

רגע לפני שהקיץ מיבש כל פרח בגליל. שבוע לפני שלכולם ימאס מהבלוף שקוראים לו "הפסקת אש" בגבול הצפון. ביום חגם של אחינו הדרוזים שחגגו השבוע את היום הקדוש שלהם - כמעט ולא מצאנו את החבר'ה בבית ג'ן. כפי שנאמר: בית ג'ן - יוק! יש רגעים בהם אתה מקלל את ההתמכרות המוחלטת שלנו לטכנולוגיה. כיום, אם מישהו סוגר לנו את הקשר ל-GPS, הלך לנו על כושר הניווט. אנחנו כמו כטב"ם חות'י עיוור. כמו ניווט אסטרולוגי בלילה מעונן. כמו שבע מכוניות תל אביביות נטולות WAZE שהתברברו בסמטאות בית ג'ן בבוקר השבת, מנ

יומיים עמוסים. יותר מדי מכל דבר. הגזמתי עם המצבות, הוויסקי, השווארמה וכל מה שב״אבא חטוב״ הורו לי להימנע ממנו. וברקע, הדיון הבלתי נגמר; למה לא למכור פה הכל ולעבור לאחוזה בקונטיקט. להחליף דירת שלושה חדרים בפתח תקווה תמורת בית פרטי עם שישה חדרים על שפת אגם, בלב יער, בצמוד למערכת החינוך הכי איכותית בארה״ב. בלי ״צבע אדום״ ועם הרבה וודאות, כי הסכנה היחידה שצריך להתמודד איתה שם היא - שלא נמות משעמום. אם הכבד שלי שרד את היומיים המאתגרים האחרונים, הוא כנראה ימשוך עד גיל מאה ועשרים. אי

יום הזיכרון. יום של סיפורי גבורה, יום של חיבוק עוטף למשפחות השכולות. משפחות שעבורן זה בסך הכל עוד יום אחד של כאב, בדיוק כמו בכל שאר ימי השנה, רק שהיום בשביל הפרוטוקול יהיה גם טקס. זהו יום של מאזן לאומי. האם אנחנו באמת ראויים למחיר הנורא הזה של להיות עם חופשי וגאה בארצנו? זהו יום בו רואים את התמונות הישנות במדים, מקריאים את השמות בטון סדוק, שומעים על מעשי הגבורה בקרב ונפעמים מחדש. הם נתנו הכל, ואנחנו כאן, ממשיכים לנסוע באיילון, לעמוד בתור לסופר, לחיות. אנחנו חייבים להצדיק את

הגיע לשכונתנו בחור חדש. פתח דוכן אוכל במקום בר יין. פלאפל, שווארמה, קוסקוס, בישול צפון אפריקאי לקחת הביתה או לאכול במקום. בפיתה או בצלחת. כולו חיוכים. רק תאכלו ותהנו. נכנסתי לאכול לאחל לו בהצלחה. יש לו נסיון בהכנת אוכל לגני ילדים, אז המקום החדש הוא עליית מדרגה. וחיוך נעים. אני לא מציין את שם המקום, כי לא הוא הנושא היום. השוורמה היתה גרועה. בכל ביס התלבטתי אם לעצור ולהחזיר המנה, או לחכות שהביס הבא יהיה יותר טוב. ולא. המצב לא השתפר. כבר בפתיחה, כשטובלים המזלג עם הבבדר בטחינה,

הכי קרוב שהסכמנו לקחת סיכון, היה להגיע לראש פינה. כל יעד צפונית משם, היה מסתיים כנראה במשבר משפחתי עמוק. יצאנו צפונה כדי לחזק את אחינו בעוטף הצפוני, לתרום מעט לכלכלה המקומית ולמרכזי הקניות השוממים, ובעיקר כדי לסעוד במסעדה שעדיין פועלת למרות המצב. רצינו פשוט לומר להם תודה על כך שהם עדיין שם, שלא נדדו למרכז הארץ, ולהרגיש, ולו לרגע, שאנחנו באמת ביחד. עם כל רסיסי המיירטים שנופלים עלינו בתל אביב, ראשי הנפץ המתפצלים ברמת גן, והאזעקות הבלתי פוסקות במרכז, אני לא בטוח אם הייתי מחזיק מ