סיפורי אבידר

משהו השתבש לי במנגנון התיזמון. המחשבות, שהיו פעם סדורות כמו מסדר כנפיים, נראות עכשיו כמו ערימת גרביים אחרי כביסה בטמפרטורה הלא נכונה. העתיד לוט בערפל, ואנחנו בתוך ענן אבק של נגמ"ש שאיבד את הדרך. המלחמה בעזה נגמרה? אנחנו בלבנון? טראמפ הוא נשיא ארה"ב או גם שלנו? כל כך הרבה שאלות, ובינתיים אנחנו רק מנסים להבין אצל מי עושים את ליל הסדר אחרי שחלומי הסקי התאדו לטובת המציאות המזרח-תיכונית. הכותב אינו טבח, ובוודאי שאינו אופה. אבל כאתגר לשעות שבין הממ"ק לממ"ד, החלטתי לאפות לחם מכוסמת.

המלחמה באוקרינה נמשכת כבר ארבע שנים. זוכרים? ארבע שנים שני הצדדים מקיזים דם, כל יום קוברים שם את טובי הבנים, רבי קומות קורסים, גלי כטב״מים אלימים מזמזמים בשמי קייב, ערים שלמות הפכו לאיי חרבות, מי שיכול - בורח, והחיים שם ממשיכים. כרגע, לאף אחד אין מושג עד מתי הארי ישאג, ומתי נגיע לנצחון המוחלט. בפעם האחרונה האירנים משכו את המלחמה מול עירק שמונה שנים ומליון הרוגים. קטן עליהם להמשיך ולעקוץ את טראמפ ואותנו עוד ארבע שנים ויותר. מה קורה אחרי ארבע שנים של מלחמה רצופה? בואו נראה מה ה

הלילה אכלתי אותה. המוביל הלאומי הודיע לי לפנות בוקר כי נמחקתי מטיסה בדרכי מתל אביב לפריז השבוע. אירוע לא דחוף, לא עסקי, וטוב שגם לא רפואי. סתם קפיצה קטנה ללובר, למארה, לבקר חבר. הלילה נזכרתי בקלישאה הכי שחוקה שיש: אנחנו עושים תוכניות ואללה צוחק. רגע לפני הצבע האדום, כשמסביבי בבית אורזים תיק לחבילת סקי אלפיניסטי בפורים - ואני, שכבר תליתי את נעלי הסקי בהיכל התהילה של קלאב מד, בחרתי במקום זה במסע אתגרי קולינרי בפריז. מסלולים שחורים, הרבה באמפים רבי קלוריות, פניות חדות בין המנות,

צריך להיות מקורי באופן מוגזם, אולי אפילו הזוי למדי, כדי לבחור לכתוב דווקא השבוע על נושא כל כך לא חשוב ולא קשור בעיצומם של ימי מלחמה. אבל מצד שני, אף פעם לא החשבתי את עצמי כעיפרון הכי מחודד בקלמר, או כזה שמתואם עם רוח הזמן. השבוע מצאתי את סבתא-רבא-בריבוע שלי. היא נולדה בשנת 1846, מה שאומר שיש לי שורשים מתועדים לפחות מאתיים שנה לאחור; עובדה שמסבירה, כנראה, את עודף הסממנים הפולניים באופי שלי עד היום. היא הייתה הסבתא של סבא שלמה היפשר, איש שגם אותו, לצערי, מעולם לא פגשתי. סבא נפט