סיפורי אבידר

יש תאריך שלא מופיע ביומנים הדיגיטליים, אבל כולם יודעים להצביע על הכיוון הכללי שלו. "שש אחרי המלחמה". זה לא יום, לא שעה, ואפילו לא חודש קלנדרי מדויק; זה יותר כמו מגדלור רחוק, נקודת ייחוס שמנסים להינעל עליה כשמסביב הכל עדיין רועש ומטושטש. מועד מיוחל לכל מי שבמדים - מהלוחמות ועד המילואימניקים הוותיקים - ולכל מי שסופר עבורם את הימים בבית. קיץ 26׳ מתנהג בדיוק ככה. הוא לא סתם עונה, הוא יעד. אבל זה לא יעד מבצעי עם טבלאות של כוחות ומשימות, פ"מים מפורטים ולוחות זמנים קשיחים, אלא יעד ר

הפסקת אש. שוויין. עוד פאזה לא מובנת בחיינו הבלתי מובנים. כמו בפוליטיקה, כך אני באסטרטגיה של מלחמה ושלום. אני, מה לעשות, לא מבין בזה. כשאומרים לי להפסיק את האש - אני ניגש בזריזות לכיריים ומכבה. לא ממשיך לבשל, לא לחמם, לא לחרחר ולא למלמל מילים לא של אהבה. ובטח שלא לשגר טילים מפרוקסיס, לא חוסם את מצרי הורמוז ולא מאיים על אף אחד; פשוט מסובב את הכפתור. ובמקרה שלנו - מוריד את ההמבורגר מהאסכלה הלוהטת ומכבה את הלהבות. "אסכלה", עוד מילה שלא ממש נקלטה בשיח המקומי של החבר'ה המנפנפים מול

תרקוד, היא אמרה לי: סלסה בטרמינל הגיהנום "תרקוד, היא אמרה לי, תרקוד". היא בטח לא התכוונה לסלסה המקרטעת שלי בקאנטרי דקל, אבל המילים של שלמה ארצי תמיד ידעו לצבוע את המציאות הישראלית בצבעים של מנורה אדומה בסלון, כמו שרקדנו אז. סלאו צמוד לצלילי "היי ג'וד". תיכוניסטים חרמנים בשנים שבהן "צבע אדום" היה אור רומנטי ולא האות למרוץ לחיים במרחבים המוגנים. הנושא שלי היום הוא ריקוד, או ליתר דיוק - הניסיון הנואש לסנכרן רגליים כשכל העולם מסביבנו נמצא במרוץ לא מסונכרן. יש כאלו שרוקדים מתוך יי

השבוע, צפון תל אביב לא נראית כמו העיר שחגגה כאן תריסר עשורים. המתח לקראת פקיעת האולטימטום של טראמפ ביום שלישי בלילה מרחף מעל המדרכות ברמת אביב כמו עננה אלקטרונית. כולנו בוהים באותם מסכים, מנתחים את תנועות המטוסים ב-Radar24, מעלעלים באפליקציות ותוהים: אם שם, במרחק אלפי קילומטרים, תחנות הכוח יעלו באש - מה ימנע מהם להוריד לנו את השלטר כאן? אנחנו חיים בין פעימה לפעימה של שעון העצר הטראמפי. עוד יום. עוד מטס. עוד מטח. עוד בשורת איוב למשפחה של חייל. התחושה היא של המתנה בטרמינל רפאים